חלק מהדברים שהרחבנו
בהם בשיעור:

• טראומה אינה נמחקת או נעלמת לבד. הסיפור יכול להישכח עם הזמן, ההשפעות שלו לא. אסור בשום אופן לדלג על הטיפול בטראומה, ק"ו אם מדובר בפגיעות מיניות
• בהמשך ואפילו בעתיד הרחוק חווים את ההשפעות כפוסט טראומה או שנזכרים בכל מה שקרה ואז כביכול חווים את הכל מחדש (סופר על האשה בת 60 שבמהלך הרצאה נזכרה בטראומה מינית שחוותה בגיל 4.5 והשפיעה לרעה על כל חייה אבל שכחה לחלוטין מהפגיעה הזו)
• הבדלים מהותיים בין אדם שחווה טראומה נניח, מחמת תקיפה אלימה ברחוב לבין טראומה מינית
• דובר על טראומות מחמת אונס או פגיעות ותקיפות מיניות. עדיין לא דובר על ניצול מיני.
• מה המשמעות של טראומה? מה הבדל בין הפגיעה הנפשית הזו לדיכאון או כל התמודדות רגשית אחרת? (רגע אחד ששקול כנגד אלפי רגעים, בבת אחד, נצרב בתודעה ובתת מודע, משפיע על הרבה מאוד כוחות נפש, מסקנות טוטאליות מוחלטות כביכול לא ברות שינוי)
• ערעור תודעת החיים – אותה המשענת שהייתה קיימת לפני הטראומה
• תוכן ספציפי שמתערער כתוצאה מהטראומה
• ערעור עד מחיקה טוטאלית של אמונות יסוד
• ערעור בתפיסת הזהות העצמית של האדם – מקביל לפחד הגדול, הפחד הקיומי!
• שלושת מחלקות של הנזקים בטראומה: חוויות ונזקים ברמה הרגשית, בעיות בתפקוד שלרוב הן כתוצאה מהחלק הראשון, הפרעות נוירולוגיות כמנגנון הגנה מול טראומה לא מטופלת
• פלאשבקים והפרעות דיסוציאציות מסוגים שונים (דה-פרסונליזציה, דה-ריאליזציה, אמנזיה דיסוציאטיבית, הפרעת זהות דיסוציאטיבית)
• שימוש בטכניקות להפרעות נוירולוגיות (או לפגיעה בתפקוד) נחוצה מאוד אם קיימת תחושה של 'סבל בלתי אפשרי' עד רמה של סכנת חיים / אשפוז בבית חולים לבריאות הנפש, או לחילופין באופן שהן כל כך חמורות עד שלא ניתן לסייע למתמודד בדרך המלך בהפעלת כוח הדיבור של המטופל (כלומר טיפול רגשי)
  אבל חובה לזכור: השתקת נורות האזהרה המכאיבות, הלוחצות על האדם ללכת להתמודד עם הבעיה שלו, אינה חלק מ'טיפול בטראומה'. לפעמים, כאמור, אין ברירה וחייבים להשתיק אותן כדי שיתאפשר לטפל, אבל ההשתקה שלהן זה לא מה שקרוי 'טיפול בטראומות', אלא 'מתן סיוע להתמודדות עם מצבי פוסט טראומה', שזה דבר שונה לחלוטין. טיפול בטראומה עוסק בהתמודדות עם אותם נזקים רגשיים שנוצרו מחמת הטראומה
• המנגנון שה' טמן בנו המסייע לאדם להתגונן מפני 'חוויה טראומטית לא מטופלת' (בדומה לאותה מתנה מופלאה שה' עשה שאדם מתעלף וגופו נופל למצב מאוזן כדי שתתחדש זרימת הדם למוח) הן נורות אזעקה אדומות המעידות שהטראומה לא עובדה ועוכלה כראוי והנזק מהטראומה עדיין לא טופל. אם משתיקים ומכבים את נורות האזהרה אזי הסבל שהן מייצרות אומנם נעצר אבל הדחף ללכת ולהתמודד עם הטראומה עצמה פוחת במקביל. הטיפול בטראומה הוא דבר מאוד קשה (למטופל) והקושי הזה בפני עצמו הוא דבר שגורם למתמודד לבקש למקד את הטיפול דווקא בהפרעות הנירולוגיות גם אם הן לא כה קשות – הן כבריחה והן מתוך מחשבה שזה עצמו חלק מהטיפול בטראומה ועדיף 'להתחיל מכאן' או 'עדיף מעט מאשר כלום'. בפועל זה לא כך בכלל וכשאין נורות אזהרה דוחים ודוחים את הטיפול וכתוצאה מכך יכולות לצוץ הפרעות קשות פי כמה או לדרדר את המצב הנפשי מאוד. אבל או שכבר אין נורות אזהרה שיעידו על כך או שיצוצו הפרעות קשות יותר. אשר על כן כיבוי מנורות האזהרה הוא דבר מזיק (גם אם בטווח הקצר הוא מביא תועלת). הוא מזיק גם כשצריך וחובה להשתמש בו! וצריך לעשות את זה בחכמה.