חלק מהדברים שהרחבנו
בהם בשיעור:

• ביאור רבינו יונה על המשנה בפרקי אבות: "איזהו מכובד המכבד את הבריות" והתפיסה הפשוטה שאם האדם הוא בעל ערך אמיתי אזי מה יועילו טקסי כבוד, הלא גם בלעדיהם הוא בעל ערך, מאידך אם מדובר באדם נקלה ובזוי הרי שטקסי כבוד לא יהפכו אותו לאדם מכובד ובעל ערך ושם דבר בו לא ישתנה רק כי הפגינו כלפיו גינוני כבוד, ואדרבה הדבר הזה הוא גנאי למי שמכבד אדם נקלה.
• דובר על כמה נקודות שבהבנה מוטעית של עניין הכבוד נראים אבסורדיים ממש, כגון: אם חובת הכיבוד היא עבור המכובד, לשמחו או לעודדו – אזי מדוע צריך לקום בפני ספר תורה? ומדוע כאשר קמים בפני הרב – אין שום חיוב לקום באופן שהוא יראה את זה?
• ישנו קושי נוסף שמצד אחד אנחנו יודעים שכל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו, ועניין ביקוש הכבוד נתפס כדבר בזוי ביותר, ומצד שני כל בריאת העולם היא להרבות כבוד שמים, כפי שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" ואנו מברכים: 'אשר ברא לכבודו' ואיך ניתן להבין את שני הדברים ביחד.
• אבסורד נוסף בסוגייה הזו היא שלפי ההבנה הזו המכובד (הרב או ההורים) תלויים במכבד (בתלמידים או בילדים) באופן כזה שברצותם הם יכבדו וברצותם לא יכבדו ואם כל עניין הכבוד הוא למען הרבנים וההורים, לטובתם ולרווחתם האישית, הרי זה מעמיד אותם במקום שבו הם תלויים בילדים ובתלמידים ממש כעני בפתח, ואין בזיון גדול מזה.
• בנוסף לפי הבנת הדברים בצורה הזו יוצא שכל עניין הכבוד מתחיל במכבד ולא במכובד ובלי שיכבדו אותו הוא כביכול נטול כל ערך וכבוד.
• בנוסף, אם הכבוד הוא עבור המכובד – מוזר הדבר עד מאוד, מילא אם מדובר בפוליטיקאים או אנשי אקדמיה וצבא שכל עשייתם הוא על מנת לקבל את התואר ואת המעמד, אבל אנשים מרוממים, ת"ח, הלומדים תורה לשמה כל ימיהם ושמחים ומאושרים מעשייתם הרוחנית, איך זה נתפס שהטקסים הללו מעניינים אותם בכלל?
• מצד אחר אנחנו רואים בחוש, כאמור, בכל מקום בעולם שישנם אנשים שרודפים בכל כוחם אחר הכרה וכבוד וטקסים כדי שיעריכו ויכבדו אותם וכמה שיותר יותר טוב – עד שלפעמים מוכנים ממש לבזות את עצמם, לפעמים אפילו בפרהסיה, עבור קבלת מעט מהכבוד הזה. ישנם גם כאלה שמקבלים כבוד מהסוג הזה ושמחים בזה מאוד למרות שהם יודעים בליבם פנימה שרוב האנשים בזים להם ולרוב זו חניפות וניצול, כשלעומתם יש אנשים שממש מעבירים את עצמם תהליך פנימי רציני כדי להשתכנע שהכבוד הזה כן אמיתי למרות שברור שהוא לא.
• דובר גם על הקושי הגדול בציווי הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות אישות הי"ט:
"וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן… וכן צוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח".
ציווי שהנשים מתקשות מאוד להבין את חובת הכיבוד כלפי הבעל 'יותר מדאי' ושיהיה בעיניהם 'כשר או מלך' ובטוחות שהרמב"ם דורש מהאישה להכניע את עצמה כלפי בעלה עד עפר ולהעריץ אותו כביכול הוא שר או מלך עליה, ועוד מבטיח שאם היא תעשה כך יהיה 'ישובן נאה ומשובח' כשהן מרגישות שייתכן מאוד שהבעל יחוש כפי שהרמב"ם מבטיח אבל בוודאי לא הן, אלו שנאלצות להשפיל את עצמן ולכבדו עד כדי כך.
• בנוסף, לאור דברי הרמב"ם יש כאלו התופסות את הגברים כרודפי וחולי כבוד שזקוקים שהאישה שלהם שתכבד אותם עד כדי כך (יש שמאמינות שזו הסיבה שהגברים מתחתנים כדי לקבל סוף סוף כבוד גדול – כל מה שלא קיבלו בישיבה כי היו בטלנים או לא הצליחו לבנות מעמד חברתי ראוי) וזה גורם להם לבוז לבעלים מאוד ואז כמובן מתקשות עוד יותר בקיום דברי הרמב"ם הללו, והמחיר כמובן בהתאם.
• מהצד השני, הגברים, שאכן לפעמים חשים שלא מכבדים אותם בבית (בגלל ההתנהגות שלהם כלפי האישה או מחמת התנהגות לא הולמת של האישה) מפחדים לקיים את ציווי הרמב"ם לכבד את האישה מתוך מחשבה שאם הוא יכבד אותה אזי היא בוודאי לא תכבד אותו בכלל.
• כל הקשיים הללו בהבנת ציווי הגמרא כפי שמביא הרמב"ם נובעים מחמת הבנות מוטעות ועקומות בכל הבנת המושג שנקרא כבוד ובכל הסוגיה התורנית וכוחות הנפש הקשורים לכבוד, ומתוך הנחה שהקטן צריך לכבד את הגדול, והמכבד מקטין את עצמו לפני המכובד ובזה בעצם המכובד מתכבד כיוון שמתכופפים תחתיו.
• תפיסה עקומה זו גורמת לאנשים שיתקשו לעשות להם רב או לעבוד תחת מנהל שצעיר מהם בימים או בחכמה
• והוסבר בהבנת עניין זה שיש שני סוגים של כבוד. כבוד על פי התפיסה של אדום, של עשיו, וכבוד של יעקב. שני נתיבים של כבוד שקיימים בעולם וכל אחד בוחר לעצמו את הדרך בה הוא חי.
• הכבוד של עשיו זה הכבוד המזויף שרובם מכירים ששם ההתנהלות היא שכביכול למכבד יש שק עם 'כדורי כבוד' שהוא יכול לזרוק על אנשים להם הוא רוצה להעניק כבוד ותשומת לב. ברצותו יזרוק וברצותו ימנע מכך – ומחמת כך רבים מחזרים אחריו כדי לקבל ממנו את כדורי הכבוד שאצלו.
• ואכן ישנם אנשים בעלי ערך עצמי ירוד מאוד שזקוקים לקבל הערכה תשומת לב גילויי הערכה וכדורי כבוד כדי שיוכלו להתקדם בחיים או לשרוד אותם והם אכן עושים מאמצים מרובים לגרום לאנשים לזרוק עליהם כמה שיותר ורודפים אחרי זה ולמעשה הם אכן תלותיים בזה ממש כמו אדם שמכור לחומרים מסוכנים שבלב פנימה יודעים שזה מזיק וזו רק בריחה ולא באמת תורם לו משהו אמיתי אבל בכל פעם שהכאב עולה הם בורחים מחדש תוך אשליה שזה יהיה נעים ותוך שהם מדחיקים שזה זמני לחלוטין ולא מעיד על משהו אמיתי, לא מעיד כל כוונת 'הזורקים' ולא משנה משהו במציאות האמיתית.
• לא זה הכבוד שהתורה מדברת עליו ולא זה החיוב שמוטל על תלמידים כלפי רבותיהם, ילדים כלפי הוריהם ובעל ואשה האחד כלפי השני.
• הכבוד האמיתי, הכבוד של יעקב עוסק בעניין אחר לחלוטין והוא אך ורק למען המכבד ולא הנותן. והוסבר שנפש האדם נקראת כבוד ("עורה כבודי" "למען יזמרך כבוד ולא ידום") והמושג כבוד הוא על משקל כבד וקל (יוקרא וזולא) ולמעשה הכבוד האמיתי מחולק לשני חלקים: הערך הפנימי האמיתי של האדם, והערך שלו כאשר הוא יוצא החוצה ומשפיע על הסובבים אותו.
• 'הערך' זה מעלותיו של האדם, המתנות שהוא קיבל מהבורא יתברך והדברים שעמל לבנות לקנות ולהשיג בעקבות הכוחות והמתנות שקיבל (היינו בניית 'החיות' כפי שדברנו בהרחבה).
• 'הכבוד' (בגימטרה 'לב' – כפי שמציין הגאון מווילנא בהסבר נקודה זו) הוא החלק שיוצא ממנו, מהערך שלו, החוצה ומאיר ומשפיע גם לאחרים. כל עוד זה לא יוצא החוצה והוא שומר את זה לעצמו זה נקרא רק 'ערך' וזה הפסד גדול לו ולאחרים. ומוטל עליו להשפיע את הערך שלו על הציבור שסביבו ומי שעושה כך זה נקרא כבוד אמיתי (למרות שגם אם הוא לא מוציא החוצה הוא בעל ערך גדול מאוד) והוא עוסק בהפעלת כח הנתינה וכך הוא גם מרבה כבוד שמים היות והכבוד האמיתי שיש בו, כל הדברים שבהם הוא 'הולך בדרכיו' מושפעים החוצה לאחרים וגורמים להם להכיר בזה לראות את זה ולרצות להיות מושפעים מזה.
• הכבוד הזה נמצא בתוך האדם עצמו (ומאיר החוצה) והוא לא תלוי בשום יחס ובשום טקס ובשום התנהגות של הזולת. ואדם שחי כך, באופן שבונה ומגדיל את ערכו ואת כבודו האמיתי ומשפיע מעולמו הפנימי לאחרים הוא חי ברמת חיות גבוהה מאוד ורמת שמחת חיים גדולה מאוד והוא אינו זקוק להערכה, לכבוד חיצוני, לאישורים ולפידבקים מהסביבה על מנת לחוש טוב עם עצמו, וגם לא מתפעל במיוחד אם מקבל יחס הפוך וזה לא מערער לו את התפיסה שלו על עצמו והכרתו בערך עצמו ובזכויותיו כאשר מזכה אחרים ממה שקיבל.
• אכן, כאשר הוא מקבל יחס חיובי זה יכול לשמח אותו לכמה רגעים ולעשות לו נחת רוח אבל הוא לא חי בזכות זה, זה לא נחוץ לו, זה לא המניע ולא המנוע שלו, אלא מקבל את זה בחיוך ובזה זה מסתכם פחות או יותר. כן יש בחינה נוספת של 'יחס' שכאשר מתעלמים מערכו של אדם או מתכחשים לזה או מתייחסים אליו ביחס אחר או הפוך זה יכול לגרום לו צער ולגרום לו לרצות להתרחק ממערכת יחסים כזו. בבחינה של או חברותא או מיתותא, כמו אצל חוני המעגל לאחר שישן שבעים שנה וחזר לבית המדרש ולא הכירו אותו.
• כאשר מקבל יחס שלילי, לרוב, הדבר כלל לא מעניין או מרשים אותו, וככל שיודע לנהל את רגשותיו יותר ויותר זה ממש לא משפיע עליו כמעט שום דבר, והיכולת שלו להתאושש מזה היא מהירה וכן היכולת שלו למחול היא גדולה ומהירה.
• צדיק נסתר אמיתי – אין הכוונה שמסתיר את כל כולו לחלוטין, כיוון שאז מפסידים את כל מעלותיו וכבודו האמיתי, אלא שכל דבר המתאים לכלל הציבור והוא שווה לכל נפש הוא מוציא החוצה, ואת הדברים המיוחדים, את המעלות הגדולות שלא יתרמו לכלל הציבור הוא מסתיר ושומר לעצמו ולאלו שזה יכול לתרום להם.
• עניין הכיבוד: כאשר אדם מכבד את האדם בעל הכבוד (רב/הורה) הוא פעול פעולה שכל עניינה עבורו וכל תפקידה להשפיע עליו בעצמו, פעולת הכיבוד בהנחה ובתנאי שהיא נעשית על מנת כן מעומק הלב (ולא כטקס או כריצוי) הופכת את האדם 'לכלי קיבול' כדי לקלוט ולקבל את האור ואת ההשפעה היוצאת מאותו אדם אותו הוא מכבד וכך לקבל בעצמו מהערך שאותו הוא ראה אצל האדם ומחמת אותו ערך הוא מכבד אותו. כך, בצורה הזו האדם יכול להתחבר חזק ובעוצמה ואף להיות מושפע ולקבל מאדם שנמצא בצידו השני של העולם או אדם שנפטר כבר לפני אלפי שנים.
• עיקר נתינת הכבוד הוא בלב, הכבוד הוא נתינת הערך בליבו של המכבד, והפעולה הפיזית שהוא עושה שמראה על כך שהוא מכבד היא פעולה שנועדה לחקוק בליבו וליצור אצלו ובעבורו את הרושם (מלשון רישום) של הערך והכבוד של השני וכך להיות מוכן לקבל את ההשפעה.
• באותה המידה שניתן לקבל את השפע והערך על ידי כבוד ניתן גם לחסום את ההשפעה הזו מלהשפיע על האדם – וזה מה שנקרא בלשון חז"ל ליצנות. הליצנות היא צורת התנהלות, מחשבה או דיבור שמיועד לרוקן כל דבר ערך מערכו האמיתי ולהפוך אותו לחסר משמעות ללא מחייב וללא רציני.
• עד כאן ההסבר בנושא הכבוד הבא לידי ביטוי בפעולות במעשים וב'טקסים' שכל ייעודים להשפיע לטובה על המכבד ולא על המכובד.
• דבר נוסף הוא כאשר אדם מכבד את המכובד באופן שהמכובד חש בכך זה גורם לכך שהמכבד עוד יותר רוצה להשפיע מעצמו למכבד בבחינה של מה שאמרו חז"ל ש'יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק' וברגע שבעל הכבוד האמיתי רואה אדם שמכבד אותו מחמת ערך מסוים הנמצא אצלו ומשתוקק לקבל מהערך הזה – הוא רוצה להעניק לו וכך המכבד מרוויח הרבה יותר והמכובד מרוויח ביכולת שלו להשפיע על עוד אדם שהופך להיות מעין תלמיד שלו בנושא.
• ובפן המעשי בנושא הזוגיות: כאשר האיש מכבד את אשתו, אין הכוונה שיקום מפניה כאשר היא נכנסת הביתה או שיקטין את עצמו לידה או ירומם אותה יותר ממנו (במידה והיא לא כזו), אלא שיתנהג ויתייחס אליה במידה ההולמת את ערכה וידאג לה כערכה ובכך יהפוך את עצמו לכלי קיבול לקבל את מעלותיה – מעלות המגיעות בשני פנים:
• מעלות מעצם היותה אישה – האישה אשר ה' נתן עמו, על כל מעלות נשיותה, וזה מחמת היות האישה 'החצי השני שלו' שמשלים אותו (כפי שכותב המהר"ל) ומשכך אם לא יכבד את אשתו בצורה האמורה, יישאר בבחינה של 'חצי אדם' כיוון שאינו זוכה לספוג לקבל ולהיות מושפע ממעלות נשיותה.
• מעלות מעצם אישיותה של האישה הספציפית הזו אשר ה' נתן לו.
• כך גם האישה כאשר היא מכבדת את בעלה בשני הפנים הללו היא זוכה לקבל ולהיות מושפעת בשני ההיבטים הללו.
• בצורת חיים כזו האיש והאישה הולכים וגדלים ומתגדלים בכבודם ובערכם הפנימי.
• כבוד במובן של יחס: מעבד לנושא האמור יש עוד בחינה של הכבוד של יעקב, שהוא קשור למערכת יחסים המורכבת מאהבה יראה וכבוד (חשוב להדגיש שגם החלק הקודם הוא במסגרת מערכת יחסים הכוללת את כל השלושה, אבל מסוג שונה, מערכת יחסים בה אדם יכול להיות מחובר גם לאנשים שהוא לא מכיר אותם או שנפטרו לפני שנים רבות דרך לימוד דברי חכמתם בספרים שכתבו – גם זו מערכת יחסים של ממש אלא ששם הוא לא נותן להם יחס אלא היחס כלפיהם הוא בתוכו פנימה), על פי הבחינה של משל המכונית: גז, הגה ומעצור.
• ברמת העומק הדברים הם אותם דברים אבל נראים ובאים לידי ביטוי מעט אחרת והכוונה כאן ליחס של אדם לחברו על פי מה כמה שהאדם מעריך את השני. הכבוד משמש כהגה בתוך מערכת היחסים בצורה שתנווט את הקשר למקום נכון וראוי. האדם צריך לעצור את עצמו ולחשוב בליבו על מעלותיו של השני ועל ערכו ולפי איך שהוא חווה את ערכו של השני (בתקווה שהוא לא טועה) כך הוא צריך להתייחס אליו. לא פחות מכך ולא יותר מכך.
• היחס המותאם הזה משדר לשני שהמכבד מבין אותו ואת מעלתו וערכו. פחות מכך הוא יחוש מזולזל וכביכול מנסים להקטין אותו ולהשפילו (וכאן תגובתו תלויה בתיקון מידותיו וניהול רגשותיו) יותר מכך הוא יחוש מזולזל אבל מסיבה הפוכה, בסגנון של 'כי גחלים אתה חותה על ראשו' וחש מבוכה ואי נעימות שמתייחסים אליו ומצפים ממנו למה שאין בו. כאשר מכבדים לפי הרמה המותאמת אליו זה יוצר נעימות ומחבר אותו למכבד היות ונעים לו בחברתו והוא רוצה מהדבר הזה (מהקשר, מהחיבור, לא הכבוד) עוד ועוד.
• כאשר אדם מעריך ומכבד מישהו בליבו ומתנהג אליו בהתאם זה בא לידי ביטוי בדיבור, בצורת הדיבור, במעשים, ובכל ההנהגות שלו כלפיו, שיש דברים שהוא יעשה במיוחד כאשר הוא פונה אליו או נמצא בחברתו ויש דברים שימנע מלעשות או לומר כיוון שזה לא תואם את ערכו ומעלתו של השני.
• כאשר אדם פועל באופן אקטיבי לכבד אדם אחר, בלב ולאחר מכן בהתנהלות (כאן אין הכוונה כלל לטקסים או מחוות כבוד אלא בעיקר בשיח הבעות פנים ומעשים) מאוד קשה לו אחר כך לפגוע. כאשר אדם נע לכיוון מסוים מאוד קשה לו לפעול אחר כך בכיוון ההפוך, גם כי מאמין בליבו פנימה שזה לא נכון וראוי, אבל גם כי חש שפועל נגד עצמו ממש, כיוון שעד עכשיו פעל 'לרומם' את השני (גם אם כאמור זה לא נחוץ לשני כלל) ועכשיו הוא פעול לפגוע או להשפיל ובכוחות נפשו יש לו מעצור פנימי שלא מאפשר לו לעשות את זה בקלות. זו סתירה פנימית שמגבילה אותו. (תופעה שבעולם שבחוץ קרויה דיסוננס קוגנטיבי).
• ומשכך, גם אם הוא כועס עליו, פגוע ממנו או מאוכזב הוא יתקשה לפגוע בו ובכבודו ולרוב יבחר בדרך מכובדת ויפה ומקרבת כדי להתמודד עם הכאב שלו (כמו הכלים שלמדנו לניהול הקונפליקטים).
• מלמדים בת"ת שרוצים לסייע לילד שפוגע באופן קבוע באחר, להפסיק עם ההנהגה הזו, ולפעמים מדברים איתו שוב ושוב וזה לא מצליח, למרות שהוא רוצה אבל לא מצליח 'לעצור את עצמו' (כך גם הורים מול ילדיהם בבית) יכולים לסייע לו ללמוד לכבד את השני ולפעול באופן אקטיבי לטובתו ולכבודו – ואז ממצב של 'לא מצליח לעצור את עצמי' זה יהפוך למצב שיש לו מעצור פנימי שלא יאפשר לו להעליב ולפגוע באותו אחד. למעשה הדבר הזה פועל גם אם הילד לא מכבד מרצונו אלא ממלא תפקיד שהרב הטיל עליו (כל עוד אין לו התנגדות פנימית ורצון להמשיך – וגם אז יש סיכוי גדול שזה יביא תועלת מסוימת).
• ככל ששני בני אדם מכבדים זה את זה בכבוד האמיתי ובשיעור הנכון והראוי, כך נעים להם ביחד יותר ויותר וערכם ומעלתם הולכת וגדלה, והסיכוי למריבות וסכסוכים, הולכים ומצטמצמים וגם אם הם מתרחשים, לרוב הם נעשים בצורה מכובדת ומכבדת.
• בנטיות הפוכות, כיוון שכל עניין החיבור הוא ניצול של עולמו הרגשי וגופו של השני – ובצורה הדדית (למרות שלרוב לא מודעים לזה כלל!!), הרי שברור ופשוט לכל בר דעת שמבין אך מעט בכוחות הנפש שאין דבר בעולם שהוא יותר הפך הכבוד האמיתי יותר מזה. וגם אם הם מתייחסים בצורה מכובדת האחד לשני בחיי היום יום, בפועל ליבת החיבור בניהם מושתתת על ניצול ומאוד קשה שדבר כזה יחזיק מעמד, רק שהם לא מבינים מדוע.
• בנקודה הזו הוספנו עניין ייחודי שכאשר אדם תופס את ערכו מעט יותר ממה שאחרים יכולים לראות ולהבין באופן רגיל כגון שיש לו מעמד חברתי גבוה/ייחודי או תפקיד מנהיגותי מיוחד מחמת מעלותיו האמיתיות ראוי להתייחס אליו בצורה שלוקחת בחשבון גם את החלק הזה, החלק שהוא תופס את עצמו כך. הדבר הזה רק יקרב מאוד והעדר הדבר הזה יכול לגרום צער וכאב – בלי שידעו מדוע זה קורה.
• בשביל להבין את הנושא של 'יהיה בעיניה כמו שר או מלך' דברנו על שתי סוגיות נוספות בעניין התכונות הייחודיות של האיש והאישה ומעמד האישה ביהדות.
• דובר שמקור העיסוק בסוגיית מעמד האישה מגיע מסוגיית 'שיעבוד מלכויות', השגיאות והטעויות שחדרו לתוך היהדות מחמת היותם של בני ישראל במשך אלפי שנים בגלות בקרב בני ישמעאל ובקרב הנוצרים, והוזכר שאצל הנוצרים האישה היא דבר טמא פסול ומשוקץ ומחמת כך אנשי הדת אצלם אסורים להינשא, ואילו בקרב ישמעאל המקור לכל העם הזה יסודו באימם שהייתה שפחה אצל שרה ופילגש אצל אברהם, וכך הנהגותיהם כלפי נשותיהם – וכתוצאה מהנהגות האומות הללו והיות וכלל הדתות הן חיקוי של היהדות ממילא נוצרה אשליה כביכול אם רוב העולם רואה בנשים דבר פסול או לכל הפחות סוג ב' ואם כל הדתות נשענות על היהדות ובתורה כתוב 'עזר כנגדו', 'והוא ימשול בך', 'שלא עשני אישה' 'יהיה בעיניה שר או מלך' ועוד דברים דומים גם בחז"ל ובראשונים – הרי שמתפרש מחמת כך שהיהדות היא המקור לכך שהאישה היא למעשה סוג ב'.
• דובר על הסבר נוסף למקור השגיאה הקשה הזו היא בגלל התפשטותה של תרבות יון בעולם, יוון שראו בעניין היופי, הכח וההצלחה מודל מרכזי בתפיסת עולמם תפיסה שהולידה אחריה הרבה מאוד תפיסות עולם עקומות ושגויות והרבה רוע לעולם למשל: כאשר נולדו ילדים פגומים או אנשים שהזקינו ונפלו טורח על הציבור היו נפתרים מהם בדרכים אכזריות כיוון שעל פי תרבותם בריות אלו היו מיותרות ונעדרי זכות קיום.
• כחלק מהתרבות הזו הנושא של מקום ראשון או מקום שני תפס מקום מרכזי עד מאוד ומשמעותו בעצם לקבוע שיש פסגה, ובפסגה הזו יש מקום רק לאחד, ומי שנמצא שם אזי הוא המלך/המנצח/החזק/הנכון/המוצלח, וכל השאר לא – וכהמשך לכך: התפיסה שלהם היא שזהו בעצם הייעוד של האדם לעמול ולהזדרז ולהגיע ולכבוש את המקום הראשון לפני כל האחרים – דבר שמוכיח את זריזותו חריצותו וכישרונו אך בעיקר את עליונותו, ודבר זה הוא שקובע את מעמדו.
• מכאן כמובן כל התחרויות שבהם מכתירים לבסוף את הזוכה במקום הראשון, ומכאן כמובן, בהתדרדרות עמוקה, המציאות הזו שבה בני אדם עמלים לשבור איזשהו שיא שבו יהיה להם מקום להתגדר בו ולהיחשב מקום ראשון, ובכך להשיג איזושהי פיסת משמעות לחייהם.
• לאחר שהתפיסות הללו התפשטו בעולם ממילא התפיסה שהאישה היא סוג ב' אחרי הבעל קנתה שביתה בלבבות רבים מבאי עולם גברים ונשים. גברים שהרשו לעצמם להתייחס לנשים כסוג ב' ונשים שהוכנעו לכך על ידי הגברים (נצרות ואיסלם ושאר הדתות) או הכניעו את עצמן תחת הגברים מחמת שחשבו שזו הדרך הנכונה / ככה צריך להיות / זה רצון האלוקים וכדו' (היינו שגיאות ב'הלכות דעות').
• לאחר מאות רבות של שנים כאשר צד אחד הגזים באופן מיוחד פרצה מחאה שהתפשטה בכל העולם וכתנועת המטוטלת היא מושכת כעת בכל הכח לכיוון הנגדי (כששני הקצוות מעוותים, כמובן) וכך מחמת הפולמוס המקומי ישנן נשים החשות עלבון קשה על כך שהתורה (כך הן מניחות – מחמת הבורות הקשה) מדירה אותן מהמרחב הציבורי או כופה עליהן להיות סגורות במטבח כל חייהן, והדבר הזה נכנס גם אצל ציבור שומרי התורה והחרדים אל דבר ה' וכמובן שזה משפיע על תפיסות עולם ועל ההתנהלות האישית הזוגית והמשפחתית.
• מהמקום ומצורת החשיבה הנ"ל מגיעה השאלה מי מבין שניהם הוא הראשון ומי השני וכאשר דנים בזה – מהר מאוד מגיעים לכך שהאשה היא סוג ב'
• מעבר לעובדה שזה כלל לא נכון המעניין והמפתיע הוא – שלמרות ששניהם נמצאים בפסגה הגבוהה ביותר בעולם הנבראים, הרבה הרבה מעבר למלאכים, היצורים הכי קרובים ודומים לאלוקים ("כי בצלם אלוקים ברא את האדם"), עדיין, כאשר אומרים שהאישה היא מקום שני התפיסה היא בקרב הנשים (ואולי דווקא בעיקר אצל הגברים בחלק מאומות העולם – ולכן הם מנצלים את זה היטב – ומכאן כמובן המאבק למשוך את כל החבל בחזרה) שזה לא מקום שני אלא סוג ב'…. כשלמעשה המושג סוג ב' זה במשמעות של פגום כי כך זה נתפס בשפה כאשר לפי תרבות יוון שכל כך סוגדת בפילוסופיה שלה למקום ראשון מי שמגיע למקום שני מוכח לחלוטין שהוא פגום. מקום שני יישאר 'לנצח' מקום שני. לא רק שלא הוכתר כמקום ראשון אלא כביכול היחס בניהם הוא של נזר הבריאה מול תת אדם.
• בשלב הזה כבר מבינים שישנו כשל גדול מאוד בחוסר הבנת הפער האינסופי בין מקום שני לסוג ב' ומקום שני הוא לא פגום ושניים שמצאים במקום הגבוה ביותר ביקום – מי מהם שירגיש רע שהוא מקום שני לעומת מקום ראשון כאשר באמת בלתי אפשר ששניים יגיעו ביחד ויהיו מקום ראשון ותמיד חייב שיהיה מישהו מקום שני – וזה לא מעיד על פחיתותו או שלמותו או חסרונו – ממילא מי שתופס את זה כמקום להיפגע ממנו זה דבר מוזר ואולי אף כפיות טובה על מעלותיו העצומות שכן קיבל – למעט מי שתופס שהקב"ה עשה שהאיש יהיה מקום ראשון וזה סימן שה' החליט שהאיש עדיף על האישה, ולמעט את מי שרוצה לנצל את הפסוק 'עזר כנגדו' ואת הפסוק 'והוא ימשול בך' כדי לשכנע את עצמו שהמקום השני הוא פחות מהמקום הראשון ומשכך ראוי ואפשר לנצל/לשעבד/לפגוע במקום השני.
• אבל גם הדבר הזה, שבו יטען מישהו שהאישה היא 'מקום שני' הוא הבל מוחלט שאין כמותו והזכרנו כמה דוגמאות לסבר את האוזן.
• כשם שהאיש נתפס כמקום ראשון בהרבה מובנים, כך גם האישה היא מקום ראשון בהרבה מובנים באופן שהצלם אלוקים ניתן לה (הרחם), ציווי המורא הוא קודם כל ממנה, היא קרובה לה' הרבה יותר באופן שהיא פטורה מרוב המצוות כי היא לא זקוקה להם כדי להגיע לה'.
• הציווי על האיש "ודבק באשתו" הוא לא ציווי שיכול להיות אם האישה היא במעמד של 'מקום שני'. אם זה היה כך אזי הציווי היה על האישה להדבק במקום הראשון ולא על האיש להידבק במקום השני.
• החובה המוטלת על האיש לאהוב את האישה כגופו ולכבדה יותר מגופו לא מתאים לא סביר ונוגד הרבה מאוד מגופי התורה אם ישנה תפיסה שהאישה היא פחותה מן האיש.
• התורה מתייחסת לקשר של האיש והאישה בבחינה של 'אשתו כגופו', כלומר למרות שהיא גוף נפרד, היחס צריך להיות כאילו זה אותו גוף ממש וזה בדיוק ההיפך ממקום שני (גם אם הוא לא נופל במאומה מהמקום הראשון).
• האיש והאישה, כל אחד מהם לפני הנישואין הם בגדר של 'פלג גופא', חצי אדם כפי שכותב המהר"ל, והחיוב שלהם להתחתן הוא כדי להשלים את עצמם – להיות 'האדם השלם'. הם שני חצאים של אותו הדבר. שניהם ביחד זה 'האדם השלם' לא שניים שאחד מהם הוא מקום ראשון והשני הוא מקום שני.
• מי שתופס את המושג עזר כנגדו – כמקביל לעוזרת בית – אין יכולת להבין את המשמעות של להידבק, לאהוב, להתחבר, לכבד, לשמור ולהגן על האישה, ואינו תופס את שלל מחויבויותיו של הבעל שעליהם הוא מתחייב בכתובה המוקראת תחת החופה, התחייבויות שלמענן הוא משעבד אפילו את הבגדים שהוא לובש בעוד האישה לא מתחייבת לו בכתובה דבר. מ"מ חז"ל במסכת יבמות דף סג. אומרת על הפסוק: "אעשה לו עזר כנגדו" 'זכה עוזרתו לא זכה כנגדו', העובדה שהיא עזר כנגדו היא לא דבר המובן מאליו.
• הגמרא אומרת (יבמות סב:) אמר ר' תנחום אמר ר' חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. במערבא אמרו: בלא תורה ובלא חומה. רבא בר עולא אמר: אף בלא שלום. א"ר אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם וכו' ויקרא את שמם אדם. כל כך הרבה דברים חז"ל מלמדים על מציאות האדם ללא אישה וכל הטוב שיש לאדם הוא מחמת אשתו הגמרא במסכת בבא מציעא דף נט: אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. שנאמר: 'ולאברהם היטיב בעבורה'
• בכל התורה מצינו שעל הקטן להידבק בגדול, הילדים בהורים והתלמידים ברבותיהם לכל אורך הדרך אנחנו רואים שהשאיפה תמיד להתקדם ולגדול ולצמוח כמה שיותר גבוה ואם יש צד שהאישה נמצאת במקום יותר נמוך ויש חובה לאהוב ולכבד וכדו' אזי דבר זה לא יכול להיות מובן.
• בספר משלי פרק ל' התורה נמשלה לאשה בפרק 'אשת חיל', וכל ספר שיר השירים זהו משל לאישה.