חלק מהדברים שהרחבנו
בהם בשיעור:

• בשיעור הקודם ראינו שחלק מרכזי מההנאות שבני האדם נהנים, אולי אפילו רוב ההנאות הן כתוצאה מבריחה מייסורים, וכל עוד יש ייסורים והאדם מתעסק בנושאים שיסיימו את הייסורים הללו אזי הוא נהנה אבל אם אין ייסורים לרוב אין הנאה באותו עניין (אלא אם כן הוא כבר טעם ומכיר וזה מיצר איזושהי נעימות חומרית בסיסית אבל לא הנאה משמעותית שהוא יחפוץ בה ויתאמץ עבורה)
• השבוע הוספנו את החלק השני שחלק גדול מן ההנאות (שהן לא בריחה מייסורים) זה תוצאה של מילוי חסר
• כל צורת החיים בעולם, תבנית הבריאה, מתחילתה עד סופה היא תנועת של כל העולם לעבר נושא הקרוי 'שלמות' – (מופיע פעמים רבות ברמח"ל ובהרבה מספרי המוסר והמחשבה).
• ממילא פשוט שאם כל הבריאה מושתתת על מסע כולל לעבר השלמות ואם תכנית הבריאה כולה מושתת על שני כוחות האמורים לנתב את האדם בדרך הטובה עבורו: שכר ועונש, הרי פשוט שכל מה שהאדם עושה המקרב אותו לשלמות, כל שלמות שהיא, זה עושה לו טוב ונעים. (בפשטות גם בלי הנושא של הדחף להנות והרדיפה אחרי הנאות – כלומר גם אם זה לא היה קיים בבריאה, עדיין היינו נהנים! כי צורת הבריאה כפי שגזרה חוכמתו יתברך היא שהשלמות היא גם היעד שעליו מקבלים שכר והיא גם השכר בעצמו וממילא כל תוספת שלמות יוצרת תוספת שכר, הנאה, גם כאן בעולם הזה כמובן
• והיות וכל 'שלמות' היא מילוי חסר של ריקנות – ממילא כל הנאה היא תוצר של מילוי החסר. מילוי החסר הוא זה שגורם את ההנאה.
• דוגמא לדבר הוא מעניין 'אין שמחה כהתרת הספקות' – הספק כביכול אוכל ומכרסם מבפנים והתרת הספקות הרי היא השלמה של החסר, דבר שיוצר קורת רוח ושמחה פנימית אמיתית, כשהספק היותר גדול הוא 'מהו תפקידו של האדם (כל אדם בפני עצמו) בעולמו'.
• כאשר אדם חש שחסר לו משהו – זה לא נעים לו וכתוצאה מכך הוא רוצה להשלים לעצמו את מה שחסר.
• החסר ומילויו יכול להיות בין בדברים רוחניים ובין בגשמיים.
• ההשתוקקות הפנימית של האדם לעבודת ה' היא חלק מצורת הבריאה היות והחסר שלו בנושא הוא דבר מובנה וכפי שידוע הגמרא המפורסמת (נדה ל:) "דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו וכו' ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו וכו' ומלמדין אותו כל התורה כולה וכו' וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה וכו'. והדברים אף כתובים במפורש במהר"ל בדרשות דף ע"ה, "המלאך שסוטרו על פיו צריך לעשות אותו חסר ותאב" (אגב, האדמו"ר בעל 'הלב שמחה' זצ"ל מגור אמר בפשטות שגם בנות לומדות תורה במעי אימן) ומעבר לכך שזה חלק מצורת הבריאה האדם יכול להוסיף לעצמו בבחירתו ליצור לו חסרים נוספים בעולמות רוחניים גבוהים על מנת להתאוות אליהם
• אנשים שמרגישים ריקנות גדולה הולכים הרבה פעמים להשלים את החסר שלהם בהנאות גשמיות, אבל זו טעות היות והנאות גשמיות ממלאות רק את החסר שקדם לאותה הנאה גשמית, חסר מיותר שאנחנו יוצרים במו ידינו. הוא לא יוצר התעלות סיפוק ושמחה אמיתית אלא רק כנגד המילוי של אותו חסר עצמו ממש. וזהו.
• הדבר הזה יכול לקרות אצל כל אדם שיש לו חפץ שמשמש אותו נאמנה אבל מחמת הערה מעליבה או מחמת החצנה של חפצים יקרי ערך מצד חברו הוא מתקנא במה שיש לשני וכתוצאה מכך הוא מתחיל לדמיין איך זה היה נראה אם גם לו היה דבר כזה (רכב חדש ומשוכלל, ווילונות ספות וכדו') וככל שהוא שוקע בדמיון ומתחיל לחוות את זה כביכול זה מתרחש במציאות כך הוא שוקע לזה יותר ויותר וכבר רואה את עצמו בצורה מוחשית בדמיונו משתמש ברכב החדש או מכניס אורחים ומראה להם את הווילונות החדשים ומקבל מהם פירגונים וקריאות התפעלות ואט אט זה הופך להיות יותר מוחשי וחי וכאשר הוא 'מתעורר' מהדבר הזה הוא חוזר לחיים האמיתיים ומגלה שאין לו כלום (ממש כפי שקורה בפנטזיות) ולא רק שאין לו כלום אלא כאשר הוא חוזר להשתמש ברכב שלו הוא חש בבושת פנים ותחושת ריחוק ודחיה מהרכב שעכשיו נתפס בעיניו כמיושן ולא שווה או שחוזר אל הספות הרגילות והפשוטות שנראות עכשיו פשוטות עלובות ומלוכלכות וזה מיצר חסר גדול. בתודעה שלו זה כאילו היה כבר אצלו ולקחו לו את זה. ואז הוא מתחיל לרדוף אחרי זה כדי לחוות את החוויה שחווה כבר בדמיונו, ולהגשים את זה במציאות, להשיג את מה ששלו ולא נמצא כאן כעת.
• ככל שהאדם מדמיין בדמיונו כך הוא הולך ונהיה חסר ואז רוצה להגשים את זה, הרבה פעמים, כאמור, גם מה שיש לו הופך להיות טפל וחסר טעם ואם עד לפני תקופה קצרה הוא הסתפק במועט ולא הרגיש שחסר לו כלום, עכשיו מה שיש 'לא שווה' עבורו, והוא ברדיפה לחדש לשנות 'להתקדם'.
• אם היה מטריח את עצמו לצבוע את מה שיש לו ('השקף שלו') בצבעים יפים וזורחים – אזי הוא היה בהחלט יכול לשמוח ממה שיש לו, כגון אם היה צובע את זה בצבעים ערכיים של הסתפקות במועט כערך משמעותי לאדם שחי חיי תורה ויש עיקר ויש טפל והוא חי חיים של התמקדות בעיקר החשוב והערכי, והרי לא תמיד אדם זוכה לשני שולחנות, ממילא הספות הפשוטות או הישנות היו מהוות עבורו סמל בוהק להיותו אדם ערכי שיודע לבחור בעיקר ולמלא את עצמו וביתו ולחנך את עצמו וילדיו לעולם גבוה מיוחד ראוי וערכי, והיה שמח וגאה כל פעם שרואה אותן (אגב, לא מדובר במקרה של ספות קרועות ולא נוחות שיוצרות צער ומעידות על מצוקה עניות וסבל).   
• גם אחרי שהאדם רדף והשיג את מה שחלם עליו, המרדף לא נגמר, היות וכל דבר חדש שיש לאדם, במיוחד דברים שחיזר אחריהם הם נשארים עבורו מיוחדים מלהיבים ומרגשים כל עוד זה נתפס אצלו כדבר 'חדש' ולא מובן מאליו שזה אצלו/שלו. ברגע שהוא מפנים מעכל ומתרגל לכך שהדבר הנוצץ/היפה/המרגש/היקר/הנדיר הזה אכן באמת שייך לו – באותו הרגע מתחילה שחיקה מהירה וקרנו של אותו הדבר יורדת וזוהרו מתעמעם עד שלא נשאר דבר מההתרגשות הגדולה, המוח מפסיק להציף את ההתלהבות וההתרגשות ואת תחושת ההתחדשות ומתחיל להציף את כל החסרונות שסינן עד עכשיו, ואותה חיות זמנית אותה שמחה גדולה שהחזיקה אותו בהתלהבות תקופה מסוימת דועכת ונעלמת והוא חוזר בדיוק לאותו מקום אפרורי ועצוב שהיה בו קודם לכן ומתחיל לחפש חוויות וריגושים חדשים.    
• חוק בבריאה הוא (הגר"א, רבי ישראל מסלנט -בעניין כח הציור) שאדם לא מתאווה ולא רודף אחר דברים שלא היו חסרים לו קודם לכן, ולרוב הוא גם לא ייהנה מהם מעבר להנאות חומריות הכי בסיסיות שיש. וממילא כל דבר שהוא מחוץ לתחום מחשבתו של האדם בין אם מסיבות כלכליות, רוחניות, חברתיות או מוסריות זה לא נחוץ לו הוא לא מתאווה לזה וגם אם ניתן לו את זה הוא לא ישמח ויהיה מעוניין בזה וזה לא יעשה לו טוב באופן משמעותי, ולרוב בכלל לא. דוגמא מוכרת לעניין כאשר אדם מקבל מתנה שנקנתה על פי אמות המידה של הנותן ולא של המקבל שלרוב זה הופך להיות כאבן שאין לה הופכים גם אם זה יקר ערך מאוד – היות וזה לא נחוץ לאדם. הנחיצות היא החסר המוקדם.
• החסר יכול להיווצר בשני דרכים: או באופן שהיה לו את הדבר ונלקח ממנו, או שחווה את זה בדמיון כאילו זה קיים והתענג על זה ולאחר מכן מרגיש כאילו זה נלקח ממנו.
• ההבדל בין עניין הבריחה מהייסורים לנושא של החסר הוא שבראשון ההנאות חייבות להיות מותאמות לנושא שממנו בורחים וההנאות תלויות בזה. בנושא של החסר – בחירת החסרים, יצירת החסרים, הפסקת יצירת החסרים וכמובן סתימת החסרים תלויה בידיים שלנו. בידיים שלנו לבחור האם ליצור חסר בנושאים רוחניים או גשמיים. כמו השימוש בכח הציור בעניינים רוחניים שעל ידו אדם יכול ליצור לעצמו התפעלות, התרגשות, שמחה והתעלות בעבודת ה' על ידי שמצייר לעצמו בלבבו ובדמיונו את העניין שבו הוא עוסק כגון יציאת כל כלל ישראל מצריים וכדו' ממש באופן מוחשי חי עוצמתי וגדול עד אשר יחוש שכביכול נמצא שם בעצמו ורואה במו עיניו את ההתרחשויות, דבר זה יכול ליצור התעוררות גדולה שמחה וחיות עמוקים בעבודת ה' להגביר את ההנאה שתתפשט בכל חדרי הלב ותשאיר את חותמה לזמן רב מאוד, וכך באותה המידה אדם יכול ליצור לו באופן מכוון חסר בעבודת ה' ובמקום שהוא רוצה להתקדם בו כדי שהדבר הזה יצור לו הנאה גדולה בהתקדמות הרוחנית שלו  
• המחקר אודות העדפה של האנשים להסתובב בקניונים מאשר בחניות במרכזי הערים שגילה שהשוטטות במקום מפואר ויוקרתי, שפתוח ומיועד עבור כולם (שלא כמו בית מלון וכדו') מייצרת לאנשים חוויה כביכול הם חלק מהעניין, שיש להם שייכות לפאר ולהדר, שזה 'שלהם' והם משתמשים בזה להסיח את הדעת מהבית הקטן, המיושן, הפשוט או המוזנח שבו הם חיים. השהייה בבית מכאיבה להם, בפנטזיות שלהם הם חולמים על בתים יפים ומכובדים יותר אבל קצרה ידם מלהגיע לשם ואז הם מנסים לחוות את זה דרך השוטטות הנ"ל. התוצאה היא שבשעת מעשה הם 'שמחים' וחווים ריגוש שהוא מעין התעלות, וזה מחזיק מעמד לתקופה קצרה אבל כאשר חוזרים הביתה, לאותו בית פשוט שיצאו ממנו, הבועה מתפוצצת ומהר מאוד חוזרים לעצבות הדיכאונית שהייתה קודם, מה שדוחף אותם לחזור שוב לבקר בקניון אך הפעם הם גם קונים דברים כדי לקחת את החוויה הזו אליהם הביתה, כדי שכאשר הם חוזרים הביתה החוויה לא תתפוגג כל כך מהר, כי כל עוד הם משתמשים במוצרים שקנו והם חדשים עבורם הם מרגישם כביכול הם מושכים ו'מותחים' את החוויה לתקופה קצת יותר ארוכה. (במחקר גילו את התוצאה ואת התהליך, ההסבר של התהליך הוא הסוגייה שלמדנו)
• המשל מהשמש של בית הכנסת שהציל את הצאר הרוסי ובמקום שיבקש כתגמול שירפא אותו מהשחין שדבק בו ביקש שיתקע עבורו יתדות בכותל בית המדרש כדי שיוכל להתגרד, תוך שמסביר שלצאר הרוסי אין שום יכולת להבין את התענוג הזה כיוון שמעולם לא היה לו שחין
• רוב בני האדם מדביקים עצמם בכל מיני סוגי שחין למיניהם ואחר כך נהנים מלגרד ומשוכנעים שהם נהנים ומאושרים
• דברנו על הסיבה שאנשים מדביקים את עצמם שוב ושוב בדברים מיותרים ועוד מתרגשים מזה והיא משום שאנשים בסופו של לא נהנים באמת. הם מדמיינים שהם נהנים, אבל בפועל הם מסתובבים מתוסכלים וחווים הרבה מאוד ריקנות ומחפשים בכל דרך משהו שימלא אותם ומדביקים עצמם 'במזיד', אפילו בלי לדעת שזה מעשה הדבקה ומחפשים אפילו לרצות דברים כדי שיוכלו ליהנות, משהו חדש, משהו שלא רצו קודם כי ההנאות הקודמות התגלו כבר כתרמית
• אנשים רודפים אחרי הנאות כל חייהם אבל בפועל לא נהנים באמת – הסיבות לכך הן:

1. כי לא יודעים כיצד ליצור לעצמם הנאות בריאות וטובות
2. מחמת ריבוי ושילוב הנאות ביחד שמעצים את ההנאה אבל מטשטש את המודעות לנושא של ההנאות ומה שהאדם יכול להסיק מזה למען עצמו לעתיד
3. מחמת שאנשים מקנאים ומעתיקים הנאות מאחרים, הנאות שלא מתאימות להם כלל ומה שטוב לאחרים לא בהכרח טוב גם להם
4. או שיוצרים לעצמם הנאות וחוויות שיסייעו להם להתמודד עם קשיי החיים עצמם ובסופו של דבר זה לא ממלא אותם (אופנה וכדו')
5. וכמובן שחלק מההנאות שלא ממלאות כלום הם הנאות מעצם השעשוע בפנטזיות עצמן כאשר אדם מבין ומפנים שלא יוכל להגשים את חלומו וממילא לפעמים הוא בוחר לשקוע בפנטזיות הללו כדי לפחות להנות 'שם' כמה רגעים – אבל כאמור זה לא ממלא כלום ורק נשאר חסר ללא מילוי.

• דובר על ההתעסקות בענייני אופנה ומותגים שגם שם אנשים מדביקים את עצמם בצרכים הללו למרות שזה לא באמת נחוץ ולמרות שזה לא באמת ממלא ובעלי הממון מודעים לזה ומנצלים את זה היטב, כשלרוב הצורך בזה הוא כדי ליצור מעמד חברתי מחמת קשיים בדימוי ובערך העצמי, כמו גם הקושי לחיות עם תחושה של זהות אישית נטולה כל ערך ממשי (אם לא עמלים ליצור ערך כזה) ועל כן רבים מבאי העולם מעדיפים לשייך את עצמם לאיזושהי קבוצה שנתפסת בעיניהם כערכית דבר שנותן להם תחושת זהות משמעות וערך, לרוב כמעט ללא שום מאמץ, בין אם זה שייכות למותגים מסוימים – וככל שיותר יקר יותר טוב, התעניינות ואהדה של קבוצות ספורט או ארגונים המשקפים ערכים מסוימים ששווקו לציבור כערכים נעלים ששווה לאמץ ולהזדהות איתם ותוך רגע האדם חש עצמו כחלק מקבוצה איכותית ולא עוד איזשהו דמות חסרת משמעות אחת מתוך מיליארדי בני אדם
• דובר על אותם עיירות בפריפריה שמטבע הדברים הצרכים שלהם לא גדולים והאווירה שם היא של הסתפקות במועט עד שמתחילות לצאת לאור אותן חוברות פרסום ומדביקות אותם בהדבקה כוללת ומעלה באופן דרמטי את יוקר המחייה, מעמיסה לחץ כלכלי גדול ובמקביל יוצרת תחלופה זולה לאותן הנאות בריאות וטהורות הממלאות אותם ומורידה את שמחת החיים באופן דרמטי רק שזה פחות בולט וניתן למישוש אלא אם כן ממש מתבוננים בזה
• כהעמקה נוספת בהבנה מדוע בני אדם מדביקים את עצמם בהבלים חסרי משמעות דובר על עוד חוק מחוקי הבריאה בנושא ההנאות – שאדם לא יכול לחיות כאן בעולם הזה ללא הנאה, וברגע שהאדם משתכנע מחמת סיבה כלשהי שיותר לא תהיה לו אפשרות להנות – הוא לא יכול לחיות יותר.
• דובר על מחקרים אכזריים במיוחד שנעשו על אסירים ברוסיה שבשימוש באמצעים פסיכודליים, פסיכולוגיים וכימיים השתלטו להם על התודעה וגרמו להם להאמין שלעולם לא תהיה להם יותר אפשרות להנות. התוצאה הייתה שאף אחד מהם לא שרד את הניסוי. חלק לא הצליחו לאכול ולתחזק את עצמם בחיים, חלק הצליחו לאכול אבל האוכל לא התעכל להם והגוף דחה אותו בגלל שאבדו את הרצון לחיות.
• ככל הנראה זה גם ההסבר לתופעה במחנות המוות בשואה שחלק לא שרדו ומתו גם כשהתנאים הטכניים אפשרו לחיות וחלק החזיקו מעמד ונשארו בחיים – כשההסבר הוא שאנשים שאיבדו את התקווה לאפשרות שיוכלו להנות שוב אי פעם בחיים לא החזיקו מעמד אולם אחרים, ככל הנראה אלו שהייתה להם אמונה בבורא עולם לא רק שנשארו כל העת עם תקווה כזו ולא התייאשו מהרחמים, אלא גם התמסרו לקיום תורה מצוות וגמילות חסדים, עד כמה שהתאפשר, ואז גם שם בעמק הבכא היה להם רגעים של שמחה והתעלות סיפוק והנאה, ועבורם שאלת ההנאה לא הייתה עניין עתידי אלא התשובה הייתה איתם כאן ועכשיו בכל מקום.
• כתוצאה מהמציאות הזו שהאדם לא יכול לחיות בלי הנאות (שהרי ברור שאם כל היעוד כאן בעולם הזה זה להנות וזה מובנה באדם מעצם צורת בריאתו כמניע הכי חזק שלו הרי שברגע שמשתכנע שזה לעולם לא יקרה אין לו יכולת לחיות), ממילא האדם כביכול יצר לעצמו תחליף לדבר שנקרא: 'תפיסת הנאה', כלומר מציאות שבה למרות שהוא לא נהנה באמת אבל הוא משוכנע שהוא כן נהנה וטוב לו, ומצליח להסתדר עם זה ולהסתפק בזה כדי לשרוד.
• ישנה מציאות בבריאה שבה הציפייה התקווה וההמתנה לכך שההנאה תגיע תיצור רושם בתודעה של בני האדם כאילו נהנים בפועל, וזה מסייע להם לשרוד, מצב זה יוצר את היכולת לסבול ולהעביר ולמשוך את הזמן עד שההנאה תגיע ואפילו לשרוד בלעדיה מתוך דמיון ואשליה שכביכול נהנים כבר כעת.
• דוגמא נוספת לתפיסת הנאה היא אותה שוטטות בקניונים שבהם למעשה לא מתרחש שום דבר ממשי חוץ מאשליה שנהנים, כך גם אדם שנהנה מעצם הפנטזיות עצמם. גם שם לא מדובר בהנאה ממשית משמעותית אלא אשליה של הנאה.
• נתנו דוגמה מהבחור שמפצח גרעינים להנאתו, כשבתודעה שלו זה נחשב לחוויה ולהנאה אבל אם יעצור לרגע וישאל את עצמו עד כמה באמת הוא נהנה מזה – סיכוי לא מבוטל שיודה בפני עצמו שזה לא טעים לו בכלל וזה רק מלכלך אותו וממלא אותו מלח, בגוף בשפתיים ובאצבעות והעיסוק בזה משאיר אחריו רק לכלוך, ולאחר שיתבונן בזה יש סיכוי שזה יהיה הפעם האחרונה שיעשה את זה. כך גם בסיגריות, יש כאלו ששאלה כזו תגרום להם לשים לב שהם בכלל לא נהנים ורק נשארים עם ריח של עשן וקושי בנשימה בזמן מאמץ וזו הסיבה שלעיתים רואים אנשים שעשנו הרבה שנים שמפסיקים ברגע אחד, כי הם לא מכורים לזה בכלל, רק שלא תמיד יודעים את זה  
• דוגמא לתפיסת הנאה מהבחור בן 44 המתמודד עם נטיות הפוכות ששמר על עצמו במשך 20 שנה לא להתקרב לגברים ומאז שוויתר לעצמו הוא במרדף מבזה ומשפיל אחר נערים צעירים, ופיתח אשליות ביחס לנער מסוים שהיה במגע איתו בכמה הזדמנויות לא מחייבות, ושכנע את עצמו שיש לזה סיכוי למרות שבין מפגש למפגש הבחור מתעלם ממנו לחלוטין ולא מגיב לחיזורים שלו, וכעת כבר כמה חודשים שמתעלם ממנו לגמרי, ולפתע קיבל ממנו הודעה שאולי יש סיכוי שיפגשו (לא שתיווצר מזה חברות/זוגיות אלא רק מפגש חד פעמי) ומאותו הרגע הוא באופוריה ובחוויה של אושר גדול, כבר עכשיו, למרות שכרגע לא מתרחש כלום, וגם לא ברור בכלל שיהיה מפגש, וגם אם כן, הוא יתרחש רק עוד תקופה, כשהבחור יחזור מחו"ל, ומניסיון העבר רוב הסיכויים שזה לא יתפתח לשום מקום, ורוב הסיכויים שזה יהיה רחוק מהשאיפה שלו ודי בטוח שיסתיים בהשפלה כשהנער הזה יחזור להתעלם ממנו והוא (שמבוגר ממנו ב25 שנה) יחזור לרדוף אחריו, ובכל אופן הוא כעת מאושר ומרוגש וטוען שזה שווה לו את זה!
• ככל שהאדם חי בתפיסת הנאה במקום להנות באמת הוא הוא מתוסכל מריר אבל לא יודע למה כי הוא משוכנע שהוא כן נהנה ולכן הולך ומדביק את עצמו בעוד ועוד דברים שבסופו של דבר לא באמת משנים את התוצאה בכלל.
• דברנו על כך שהמציאות הזו שאדם לא יכול להחיות ללא הנאות, ולמעשה לא יכול לחיות אם יחשוב שלא יהיה לו הנאות בהמשך חייו – מבארת מדוע עולם התורה מלא ברבבות לומדי תורה שמצד אחד שואפים להיות גדולים בישראל אבל מצד שני רחוקים מלהתקדם לכיוון הזה, כשההסבר לכך לאור הדברים הנ"ל הוא שאותם סיפורים על גדולי ישראל שמסופרים לצעירים מתוך מטרה להראות את גדלותם ולגרום לצעירים (וגם למבוגרים) לשאוף גבוה, יוצרים את ההיפך הגמור כיוון שהסיפורים הללו על שקיעותם המוחלטת של גדולי ישראל נתפסים אצל הצעירים כפרישות המביאה על האדם חיי סבל ומצוקה ללא שום הנאות – דבר שיוצר אצל הלומדים, באופן לא מודע, פחד קיומי שמא חלילה ישקעו בלימוד ויגיעו למדרגות כאלה ויישארו ללא הנאות בחיים ולכן זה רק מרחיק אותם מזה, ובתת מודע הם נזהרים (בלי שיודעים בכלל, שזהו העניין המרכזי בפחד קיומי, שכמעט לא מודעים אליו) לא להתקרב למקומות כאלה. זה נתפס כמאיים כמפחיד וכמסוכן.
• מהסוגיה של מנוחת השבת למדנו שעיקר זמן ההנאה היא לאחר מעשה, וכמו שכתוב על ייששכר "ויאר מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול" שלאחר שראה את מתנת המנוחה שלאחר העבודה כמה טובה היא – אז 'ויט שכמו לסבול',
• עיקר מנוחת השבת היא מנוחת הנפש, זה הזמן שבו האדם מתמלא סיפוק הנאה והתעלות מכל העשייה של ששת ימי המעשה שקדמה לשבת. השבת לא נתנה לנוח כדי להחלים מעמל השבוע הקודם לטובת השבוע הבא. השבת לא נתנה כדי לצבור כוחות לצורך העמל של ההמשך. חלילה לחשוב שהשבת היא כלי עזר ואמצעי לעבודת ימי השבוע הבאים. כך נראה יום המנוחה השבועי של אומות העולם. יום של מנוחת הגוף, של בטלה המביאה לידי שעמום, וחיפוש מתמיד אחר תעסוקה להעביר את הזמן. מתנת השבת היא כדי להפיק את המיטב של הסיפוק ההנאה וההתעלות ממה שהאדם עשה ופעל במשך השבוע החולף כדי שהדברים יוטמעו בקרבו ישפיעו עליו יבנו ויקדמו אותו, אחרת כל עמלו שעמל, ירד לטמיון. בשעת מעשה האדם טורח עמל וטרוד במלאכתו ואין לו מספיק זמן ופניות נפשית ורגשית כדי להנות ולהפנים את העשייה שלו, את ההוצאה מהכח אל הפועל, את תוצאות עמלו וכדי לאפשר את כל זה ניתנה לנו השבת (כמובן שזו לא הסיבה היחידה).
• כל אדם שחיתן את ילדיו יודע שכאשר מגיעים הביתה בסיום החתונה, אף אחד לא הולך לישון אלא בני הבית מתאספים ומדברים ומציפים את כל ההתרחשויות והאירועים שריגשו אותם ועיקר ההתענגות על האירוע הגדול הוא אחרי שהסתיים. וזה מחמת הטורח של החתונה והמטלות הרבות באירוח וניהול וארגון האירוע שלא מאפשרים להנות באמת, להתרפק על כל הטוב, השמחה החסדים והשפע שה' השפיע עליהם, ועל מעשה בני האדם. זמן ההפנמה, זמן ההנאה העיקרי הוא רק לאחר מכן
• זוהי הסיבה שחז"ל הוסיפו לנו חוקים וגדרות, משמרת למשמרתי, כאשר אדם יודע שלא רק שאסור לו להזיז סלעים ממקום למקום, ולא רק שאסור לו להשתמש בכסף בשבת אלא גם אינו יכול להזיזו או לגעת באופן שעלול לזוז, בכל מחיר, בכל מצב, ולא משנה מה יקרה, אפילו פרוטה לצורך מצוות צדקה לעני מרוד, הוא לא רק מרוחק מהעניין פיזית, אלא מנותק בדעתו. מנותק לחלוטין.

ק"ו כאשר אסור לתכנן משבת לחול, ואסור אפילו שדיבורו של שבת יהיה כדיבורו בחול, ניתוק גמור כזה מסיר מהאדם כל רצון לתכנן לדמיין או לבנות תילי תילים של רצונות שאיפות או תוכניות וממילא הראש שלו פנוי לחלוטין לדברים החשובים באמת. הוא לא עסוק בעתיד ואפילו לא בעתיד הממש קרוב של שבת היוצאת עוד כמה רגעים, אלא רק בהווה. האיסורים הם לא אזיקים מזהב הכובלים את האדם. מדובר במשהו שונה לחלוטין. האיסורים הללו משחררים את האדם לדבר האמיתי. המוגבלות מכריחה אותו לתעל את כל האנרגיות הנפשיות והרגשיות הקיימות בו לאפיקים שונים לחלוטין, סדר היום – ולא רק מבחינה פרקטית אלא גם מבחינת הרצונות והשאיפות, מסודר בהתאם לאפשרויות המאוד מוגבלות, והמוגבלות הזו בהכרח מובילה את האדם להתפתח ולפרוח עוד ועוד בתוך התחום המותר והתוצאה ממילא בהתאם. אין דבר יפה יותר מ'כללי משחק' שחוקיו וכלליו נכתבו לפני אלפי שנים, 'כביכול' כהוראות לכלל הציבור, עבור ההמונים, וללא התייחסות למידותיו של הפרט, אבל התוצאה שלהם, שעל ידיהם, באופן מדהים, האושר ההנאה ושמחת השלמות הן בדיוק לפי מידתו של כל אחד ואחד בצורה הכי מדויקת שניתן!

• לאור הנ"ל הוסבר עניין 'ספר היצירה' שיעורי הבית מהטובים ביותר שניתן לתת למתמודדים, שמטרתם שיכתבו על ספר את כל העשייה שלהם, כל מה שפעלו, יצרו, עשו הצליחו והתקדמו ומחמת כמה טעים וכמה תועלות: לרוב היות ובשעת מעשה האדם טרוד במלאכתו ולא נהנה מספיק כאמור למעלה, והרבה פעמים הוא רץ מדבר לדבר ומעניין לעניין, המוח לא מעכל מספיק את התועלת והדברים החיובים שעושה והם 'נעלמים' ונשכחים ממנו ובתודעה שלו הוא תופס את עצמו כמי שלא עשה מספיק או כלא מוצלח וכדו' למרות שהתנהלותו שלו סותרת את התפיסה הזו אבל המוח מציף ומסנן את מה שהוא מבין שראוי, ומחמת הכתיבה המודעות לכל העשייה הולכת וגדלה וממילא ההנאה הולכת וגדלה והמוח כבר לא יכול (ולא רוצה) לסנן את דברים ואדרבה ככל שמתאמצים בעניין הכתיבה יותר המוח מתחיל להציף דברים כדי לסייע בכתיבה והמודעות הולכת וגוברת וההנאה גדלה והערך העצמי משתפר פלאים וממילא גם החיות והבחירה בטוב, ומכאן הוא נכנס לתהליך עקבי של עליה
• זה החלק הראשון שבעניין, שהמאמץ על הכתיבה והתעסקות בזה באופן עקבי כבר מביא תועלת גדולה ששם לב ונהנה יותר, והעניין הזה הוא לא מלאכותי, כפי שאנשים חשים לפעמים וזה גורם להם לזלזל במטלה הזו כי טוענים שזה מרגיש להם שזה 'לא הם', אבל האמת זה כלל לא מלאכותי אלא יזום כמו עוד הרבה דברים שהתחילו כיוזמה מקומית (חלקם רעים ממש – כגון אותו העניין שהביאם עד הלום, לאחר עשרות אלפי מחשבות בכיוון מסוים שלא נראות כמלאכותיות רק כי כבר התרגלו לזה ולא זוכרים את הרגע שבו זה התחיל ומשם הייתה הדרדרות מהירה) לאחר שבריר של מחשבה ומסקנה מהירה ולא מתוך 'קבלה' או הדרכה לעשות את זה. בלי שבכלל לא זוכרים את זה.
• היות והתחושות של מלאכותי ויזום מאוד דומות, אנשים נוטים לפרש את החוויה שלהם שכביכול עושים משהו מלאכותי, וממילא כך גם מרגישים ואז בזים לזה – וזה מרחיק אותם מהעשייה, אבל באמת זה לא עניין מלאכותי אלא יוזמה חדשה, וכאשר שמים לב להבדל, הפרשנות משתנה, וממילא גם הרגש, בהתאם.
• בשלב הבא של העבודה מומלץ לקרוא את הדברים שכותב בכל יום ולהנות ממה שעשה, אבל גם זה לא מספיק, ראוי ממש לקחת פסק זמן כדי להתענג עליהם, לפעמים גם באמצע היום, לפעמים לקראת סוף השבוע, וכן מומלץ לשלב דיבור בקול + מעשה, ובעיקר לשבת בנחת ורגיעה, ולעצום עיניים ולהתבונן במה שעשה, להציף את החוויה הרגשית – על מנת להתרגש ממנה (– זה דורש רצון להגיע לשם), לתת לגוף להגיב בהתאם ופשוט להנות מהעשייה, להתבונן בה, ללמוד ממנה על עצמו כוחותיו יכולותיו וחוכמתו, לגלות דברים חדשים שלא ידע על עצמו ולקבל טעם של עוד. זה החלק העקרי של התרגיל, של שיעורי הבית הללו.
• אחרי הבנת העניין הזה אפשר להבין גם את העניין של חשבון הנפש, לשבת ולבחון כמה האדם הצליח וכמה טוב עשה וכמה התקדם – ולא כמה קלקל והרס התעצל או חטא, מחשבות שרק ייאשו אותו.
• וממילא כל הסוגייה של 'חיים בחשבון' הופכת להיות קלה הרבה יותר כי מבינים שהמשמעות של לחיות עם מחשבה, תכנון וביקורת/מעקב – זו לא משוואה של הלקאה עצמית תמידית אלא של התבשמות מכל העשייה החיובית (עם עוד שיפורים ותיקונים שרק מעצימים את השמחה ומשפרים אותה) ויכולת להנות הנאות אמיתיות שמעלות את שמחת החיים ואת החיות בהרבה מדרגות. נכון שזה הופך את החיים לפחות ספונטניים (כך לפחות זה מרגיש בהתחלה, לפעמים) – אבל בפשטות זה שווה את זה, וכשחווים שזה שווה, כבר רוצים את זה – גם אם זה עדיין לא הכי קל, כי לא רגילים עדיין לחיות כך, ולכן צריכים לתת תמיכה כדי להמשיך.
• לאור זה הסברנו מה התועלת היוצאת מהתעסקות 'בפרויקט' – והיא שההנאה גורמת לאדם לחוות את המעשים שעושה בצורה חזקה ומייצרת טעם של עוד, ולא מניחה לאדם לשקוע בכאביו, ומחמת כך המוח שעד עכשיו הציף וסינן דברים מסוימים שרק הקשו והכאיבו – משנה כיון ומתחיל להציף דברים הפוכים ומתחיל לסנן את מה שהיה מציף ומכאיב, וזאת מכיוון שהוא מזהה שההתעניינות של האדם עברה לעניינים אחרים ונעים לו שם וזה מהנה אותו ולא נשאר לו זמן להתעסק בדברים הקשים, הישנים, ולכן הוא מתאים את עצמו.
• חשוב להוסיף שבמטלה כזו הסוגייה של 'חיים בחשבון' והתחושה שזה מלאכותי כמעט לא מעכבות ומפריעות כי לרוב כאשר אדם עסוק בפרויקט משמעותי המורכב מכמה תחומים, ובמיוחד שמסמן לעצמו תאריך יעד, הוא חייב להתארגן באופן כזה שיש לו לוח זמנים ושעות כדי שיצליח בכל המשימות שלו ולרוב הוא עושה את זה מעצמו ומיוזמתו וממילא כלל לא מרגיש שזה מלאכותי. אם כי ראוי למצוא הזדמנות לדבר על נקודות אלו כדי לעודד ושיבין שהמעקב שכעת עושה לו סדר ותועלת הוא דבר נכון ומועיל גם להתקדמות בחיים הקשורה לעולם הרגשי ולא רק לפרויקט וכשם שכאן זה נוח ונעים ומביא הרבה תועלת כך גם בעולם הרגשי וראוי להעתיק את זה גם לשם
• דובר על כך שהאדם מגיע לעולם הזה כנברא היחיד עם גוף ונשמה ושניהם נשלחו לעולם כדי להנות כאן וכמו שהגוף רוצה הנאות כך גם הנשמה וכאשר היא לא נהנית ולא מקבלת את המזון שלה האדם סובל ומסתובב מתוסכל וריקני ומנסה להשיג לעצמו הנאות ופונה לעיסוקים של הנאות גשמיות אבל זה לא מסייע לנשמה ואדרבה זה רק מרוקן ומקלקל וזו עוד סיבה לסבל של בני האדם ולבריחה לעוד הנאות מהסוג הזה והדבקות יזומות בשחין מסוגים שונים
• ככל שהאדם חכם יותר, מוכשר יותר ו/או ברמה שכלית גבוה יותר ו/או רמה רוחנית גבוהה יותר וכמובן אם מדובר ברמה רוחנית תורנית גבוהה יותר כך סבל הריקנות של הנשמה גדול יותר, וממילא ככל שרמתו גדולה יותר, הניסיון למלא את כאב הנשמה בדברים חומריים גדול יותר ואז אנחנו נראה מראות משונים של אנשים ברמה ממש גבוהה, שכלית ותורנית שהם עצובים ומתוסכלים ומועדים לנשירה הרבה יותר מהאחרים – והסיבה לכך זה סבל הנשמה שלהם
• כמו כן, דבר זה יכול להיות מצוי מאוד אצל אנשים שגדלו במקום רוחני וק"ו תורני שהנשמה יודעת ומכירה היטב וטעמה כבר ואז הכאב שלהם הוא גדול, ואם מדובר באנשים שנשרו מהדרך אזי הדבר הזה יכול להיות לא רק גדול אלא גם תמידי, וזה יכול להיות גם אצל אדם שלא זכה לשמור תורה ומצוות אבל טעם פעם טעם רציני של רוחניות טהורה וקדושה, והנשמה שלו יודעת מה ההנאה המתאימה לה ומשתוקקת לזה
• הרב שמשון פינקוס זצ"ל אמר בעבר לראשי ארגוני החזרה בתשובה שהיו עורכים סמינרים לציבור הכללי, סמינרים שהתמקדו בהוכחות חזקות על מציאות ה' / תורה משמים / תורה שבעל פה ועוד ועוד (במיוחד אצל ציבור אקדמאי), ואמר להם שעם כל הכבוד להוכחות החזקות, מה שיגרום לאנשים לעזוב את דרכם הישנה ולחזור בתשובה זה רק אם הם ישמעו איזשהו דבר תורה בתוך כל ההוכחות הללו, וללא זה, שום הוכחה בעולם לא תצליח (וכמדומה שהיו עוד גדולי ישראל שאמרו כך), ובהתחלה הדברים נתפסו כמשונים, ובהמשך לאחר שהתברר שצדק לגמרי ואכן ככה זה באמת פועל זה נתפס כמשהו מיסטי ולא מובן, בחינה של האור שבה מחזירה למוטב – בלי להבין יותר מדי למה ואיך, אבל הלכו לפי ההדרכה הזו והצליחו הרבה יותר, אולם כעת לאור הדברים הללו ניתן להבין בפשטות איך זה עובד. האור שבתורה נוגע בנשמה והיא טועמת את מה שהיה חסר לה והאדם פשוט מרגיש שהנשמה שלו נהנית (יש שמתארים את זה כהצפה של געגועים בלי לדעת שזה נכון שהרי כבר למדו את זה לפני לידתם) וכאשר נמצא אחר כך בלי זה, זה מכאיב לו והנשמה עצמה ממשיכה להשתוקק לזה והרבה פעמים הוא נכנע בסופו של דבר. אלא 'שהכניעה' היא לא כניעה להוכחות השכליות שסותרות את דרכו בחיים ואת שלל הנאותיו אלא נכנע לרצון של הנשמה להנות ומחליף את ההנאות הרגילות בהנאת הנשמה, וכמובן שיוצא מזה רק מורווח לכל חייו בעולם הזה ובעולם הבא – והוא אשר אמרנו בעבר שבענייני הטיפול והסיוע הנפשי לא מומלץ כלל להשתמש במניפולציות כלשהם כדי לקדם את האדם ולגרום לו 'לבחור לבחור' מלבד במקום אחד, וזה המקום הזה! המקום היחיד שאפשר זה במקרה של 'האור שבה מחזירה למוטב' פשוט לתת לנשמה של האדם להנות מהדבר היחיד שאפשר להגיד עליו באמת שהוא הדבר האמיתי – כלומר דברי תורה (ה' אמת וחותמו אמת' – 'משה אמת ותורתו אמת'), ואז היא כבר רוצה את זה בעצמה והרצון של האדם משתנה מבפנים גם בלי ששכנענו אותו (לעיתים אחר כך הוא יצטרך שכנועים והוכחות – אבל אז הוא כבר רוצה את ההוכחות לא כי הוא מוכן 'ופתוח' לשמוע אלא כי מעוניין להשתכנע).
• הדבר הזה קריטי בעיקר לנטיות הפוכות כי שם החסר הוא לא גופני אלא מהנשמה. הצורך בזוגיות הוא צורך שמגיע מהנשמה – צורך שלא מתמלא מחמת שהוא מעונין בזוגיות מאותו המין מחמת החסך שלו. וכך זה לא מתמלא
• האדם מחפש הנאות לנשמה מחמת הכאב הגדול – אבל הוא מחפש את זה בהנאות גופניות המשולבות בהנאות רוחניות (הכלה קבלה חום ואהבה) אבל העניין הוא שההנאות הגופניות הללו לא ממלאות את החסר בנשמה, מה שממלא זה החלק הרוחני שבחוויות הללו אבל במקרה של נטיות זה לעולם לא יתמלא בגלל שהחבר הוא לא באמת החצי השני שלו, וזו לא באמת אהבה, זה ניצול אחד גדול, בטח ובטח אם מדובר במפגשים אקראיים ששם אפילו האדם עצמו יודע שהוא עושה הכל כדי שתהיה לו אשליה טובה של אהבה
• ומעבר להנ"ל יש גם את החסך הלא בריא שאותו אי אפשר למלא בשום צורה גם אם המילוי עצמו הוא בריא (אלא רק לפתור מהשורש) – ולכן מי שהנטיות שלו הם אכן מחמת חסך לא בריא (95% מהמקרים) בניגוד למי 'שהודבק' על ידי חבריו (למרות שגם שם לרוב זה לא עובר לבד), גם אם יש לו אשה שאוהבת אותו מאוד, וגם הוא אוהב אותה, זה לא מתמלא, ועדיין סיכוי גדול שיבגוד בה עם גברים, כי החסך שלו לא מתמלא, וגם אם עברו תקופות מסוימות ולא עשה את זה – עדיין יתכן מאוד שמדחיק את החסך או שלא רוצה לקלקל את הנישואין ומחזיק עצמו חזק, אבל בהמשך זה יכול להתפרץ לו.
• וזה כמובן במקרה שהוא אכן אוהב את האשה ומעוניין בחום ואהבה ממנה, אבל אם הוא לא מעוניין בחום ואהבה ממנה אז הדברים בק"ו, כי החום שמופנה אליו לא רק שלא ממלא אותו, לפעמים זה גם מרוקן אותו, ולרוב לא הוא יודע את זה, וגם היא לא יודעת. ויכולים לחיות כך שנים רבות בלי להבין מה קורה איתם.
• אשר על כן צריכים לדעת שלהיות נשואה לבעל שמתמודד עם נטיות ברוב מוחלט של המקרים זה ייסורים גדולים לשני הצדדים לכל החיים (וכן להיפך, להיות נשוי לאישה המתמודדת עם נטיות הפוכות). לפעמים מתמודדים בתחום חושבים שיתחתנו ומקסימום יוותרו על הרצון לקשר עם גברים וישתדלו להתאים את עצמם למציאות עם אשה, אבל מה שהם לא יודעים זה שעבור האשה אלו חיים של ייסורי נפש גדולים, וגם עבור עצמו, זה לא רק שמוותר על משהו שחשוב לו ומוכן להסתפק במועט בבחינה שגם אם לא יהיה טוב לפחות לא יהיה רע, אלא החיים בצורה הזו מרוקנים אותו ועושים לו רע, הן מבחינת החסך שלא ניתן למלא כך, הן מבחינת זה שהחום והרגש המגיעים ממנה גם מרוקנים אותו, והן מבחינת שהנשמה ממשיכה לצעוק כל הזמן שהיא רוצה זוגיות וביחס לאשתו הוא כלל לא מעוניין באהבה שלה וממילא הנשמה לא מקבלת כלום ביחס לרצון הזה שלה שהוא רצון עמוק ומרכזי מאוד.
• ויש עסקנים ורבנים מהציבור הדתי שתומכים בנשואים של מתמודדים למתמודדות והדבר הזה יכול לגזור על שניהם סבל לכל חייהם
• דובר על כך שהעדר הידע כיצד להנות והחיים בתפיסת הנאה הם מהגורמים לבריחה להתמכרויות כיוון שבפועל רע לו רוב הזמן ומחפשים הנאה אחת שסוף סוף תמלא אותו וכאשר מוצאים אחת כזו ניתן להתמכר אליה במהירות, או שמתמכרים לדברים שיסיחו לו את הדעת מהסבל הזה.