חלק מהדברים שהרחבנו
בהם בשיעור:

• סכמנו את שלושת תנאי החובה הראשנים לשינוי התנהגות:

1. 1. 1. החובה שירצה את השינוי: שממש ירצה להשתנות ולהיות אדם אחר
      2. החובה שיטמיע בקרבו את התובנות החדשות שרכש על ידי מעשים בשטח,
      3. שינוי הדרגתי כדי להטמיע את הדברים לאט לאט – בין השאר כדי למנוע נסיגות וכדי שייהנה, שיהיה כל הזמן עם טעם של עוד, שזה הכלל הנוסף שדברנו עליו היום

• הבאנו שני מקרים להמחיש את הכללים הללו כיצד זה נראה בפועל – ומתורגם הלכה למעשה.
• המקרה של יהושע (בחור כריזמטי במיוחד, ירא שמים שקוע בלימוד ולמדן גדול, אהוב על כל רואיו ואף יפה תואר ומרשים מאוד) שמתמודד עם חרדות חברתיות מחמת נחיתות קשה בקרב חבריו (בעיקר מחמת דימוי גופני שלילי וחרדות כיצד ההתנהלות שלו נתפסת בעיני אחרים) אבל בסוף התברר שזו לא נחיתות אלא פחד, שהולך ומתפתח באופן עקבי מחמת שהכניס את עצמו לתוך מרוץ שבו הוא חייב להרשים כל הזמן כתנועת נגד התחושה 'שאסור לו' לפשל ולהיות מובך בקרב חבריו. ככל הנראה, ברגע של כאב אימץ לעצמו את האיסור הזה מתוך אמונה שטכניקה זו תסייע לו להתמודד עם החרדות – דבר שגרם לחרדות לגדול במהירות כמו כדור שלג – כי הטמיע בקרבו את התובנה הזו על ידי מעשים.
• ברגע שהבין את הדברים היה מוכן לוותר לחלוטין על כל ההתנהלות הזו למרות הקושי הנפשי הגדול שבדבר, מתוך הבנה שזה או לוותר ולחיות או להמשיך בדרך הזו ולקרוס, אי אפשר ביחד. אולם הובהר לו שהאומץ הגדול שבו קיבל על עצמו להפסיק את המעשים הללו עדיין אינו מספיק – התובנה כשלעצמה – אם לא תחול על מעשים תשכח במהירות מחמת החרדות שעדיין מלוות אותו והדחף ארוך השנים לפעול באופן אקטיבי הפוך ממה שקיבל על עצמו כעת, וממילא ככל שיחלוף הזמן האומץ ירד החרדות יעלו והוא לא יהיה מסוגל לממש את זה. ולכן הוא חייב לתרגם את זה למעשים בשטח מיד כאשר יחזור לישיבה. אכן ראוי שיתחיל במעשים קטנים אבל שיפעל באותם מעשים ממש שבעבר נמנע מלעשות מחמת הפחד שיובך או יתפלאו עליו, וכעת יעשה את ההיפך, בצורה יזומה, כדי להטמיע בתוכו שהוא 'מוכן להיות מובך'. כמובן לא מדובר על מעשים בזויים אלא רק על דברים שבתפיסה שלו היו אמורים, משום מה, להביך אותו ולגרום לאחרים להסתכל עליו במבט תוהה מדוע הוא לא מושלם.
• דנו על ההבדל בין העימות הזה לבין טיפול בחשיפה, ובין שני אלו – למקרה שבו אדם שעבר תאונה קשה נשלח מיד לנהוג שוב ברכב ולהתעמת עם הפחד לנהוג שנוצר לו מחמת האירוע שקרה – ששם המטרה היא לא טיפול בטראומה אלא לגרום לכך שהטראומה לא תתפתח והערעור הצפוי ביכולותיו המוכחות, לא יתרחש.
• מקרה נוסף שדובר: סיפור על שני אברכים שהיו מכורים במשך עשרות שנים לעיסוק בחדשות ופוליטיקה כשלשניהם הייתה שאיפה לסיים עם זה יום אחד, אבל לא הצליחו בכלל אך מנגד גם לא עסקו והתאמצו להגיע לכך באופן מעשי. הסיפור החל כאשר אחד מהם בכניסתו לאירוע תורני גדול שנמשך שעות ארוכות החליט שעד סיומו הוא רוצה לפנות את כל ליבו ומוחו כדי להתמסר ולחוות את החוויה הרוחנית במלא עוצמתה ואשר על כן החליט להתנתק מעדכונים וחדשות לחלוטין שלא יסיחו את דעתו – כשהתוצאה הייתה שבסוף הערב חש התעלות כל כך גדולה ותחושת ניקיון עוצמתית, עד שחש שכל אותה התמכרות ארוכת השנים כביכול נעלמה בבת אחת, והחשק שלו להתעדכן נמוג לחלוטין בלי שום פיתוי, וזה אחרי עשרות שנים בהם לא הפסיד אף עדכון או ידיעה גדולה או קטנה.
• אותו ת"ח הגיע לדבר כאשר לאחר כמה שבועות של התנתקות מוחלטת ואושר אמיתי, החל להרגיש מדי פעם תחילתו של רצון או גירוי קטן לחזור ולהתעניין בדברים שפרש מהם ולא הבין למה זה קורה ומה לעשות כדי לא לחזור אחורה. במקרה הזה הסברנו בשיעור שתיים מתוך שלוש ההתרחשויות שקרו כאן – לאור מה שדברנו בשבוע שעבר. הסיבה שהניתוק הזה השפיע עליו כל כך חזק, בניגוד לחבר שלו שאצלו זה לא פעל כך וגם בניגוד אליו בעצמו שכל שבת וחג הוא התנתק לגמרי, מבחירה, ובכל אופן מיד במוצאי שבת היה רץ בבהילות להשלים את כל מה שהפסיד במהלך היממה האחרונה – והוסבר שבמקרה הזה, לראשונה, הוא חווה ניתוק מתוך רצון פנימי לחוות את הניתוק כדי להכניס משהו אחר! ואז לראשונה הרגיש דברים שלפני כן לא חווה מעולם וזה מה שעזר לו. מדוע זה עזר כל כך חזק? – בזה נדון אי"ה בהמשך הסוגייה שלנו.
• הסברנו גם שהסיבה שזה התחיל אט אט לחזור כי התובנה הזו שלו לא הוטמעה בו על ידי מעשים בפועל אלא זה כביכול 'קרה' לו. ושינוי אמיתי יחול רק אם זה מתורגם למעשים ולכן הומלץ לו שכאשר מרגיש את אותם דחפים קטנים הקוראים לו כביכול להתעדכן או להתעניין – שידאג שתהיה לו אפשרות מעשית להתעניין כדי שיוכל לפעול פעולה של ויתור באופן אקטיבי.
• כמובן שאם במקביל לוויתור הוא גם יאמר על זה כמה מילים בקול זה ישפיע חזק יותר, ואם יוסיף לזה גם מעשי פיזי בגופו זה יפעל חזק יותר (מחשבה דיבור ומעשה)
• סוגייה נוספת שנכנסו אליה במסגרת שינויי ההתנהגות היא כח ההנאה בבריאה, סוגיה זו חשובה עד מאוד:

1. 1. 1. גם כדי להבין את דרך ה' והנהגתו בעולם (כלומר: לא הבנת הדברים מחמת בדיקות ומחקרים, ניסוי וטעיה, והתרשמות כללית מהו הכיוון שמסתבר שהוא הנכון אלא מהי הדרך האמיתית והנכונה וכיצד זה אמור להיות ולהיראות לכתחילה – באופן שמי שהולך בדרך הזו לעולם אינו נכשל),
      2. גם כדי להבין מה עובר על בני האדם באשר הם, את חוויותיהם והתמודדויותיהם,
      3. גם כדי לקבל יכולות אבחון משמעותיות,
      4. וגם, כדרכינו בקודש בכל הסוגיות שאנו מספיקים להיכנס ולעסוק בהן בהרחבה, כדי שיהיה אפשר להשתמש בזה באופן מעשי פרקטי לסייע למתמודדים – בין בדברים שנדבר עליהם במפורש ובין בחשיבה מקורית והמצאת כלים יצירתיים חדשים – בהתבסס על הבנה והעמקה של כוחות הנפש ב'דרך המלך' וכיצד ניתן להרחיב אותה בצורה הראויה שתבנה ותסייע 'לבחור לבחור' ולסייע למתמודד לטפל בדברים מהשורש, ולא חלילה תעשה את ההיפך.

• הכלל הרביעי: 'החובה להנות', כלומר לא מספיק שהאדם ירצה בכל מאודו את השינוי, אם הוא לא ייהנה מזה זה לא יוטמע בתוכו. בסופו של דבר אנחנו רוצים שהשינוי יהיה אמיתי יציב ויהפוך להרגל, ואז לאינסטינקט ואז לדחף פנימי שיהיה חזק מספיק כדי להתמודד עם דחפים אחרים סותרים.
• החובה להנות היא לא רק מהתוצאה הסופית אלא גם מהעשייה, מהתהליך, מהשלבים השונים ומהשינוי בנפש עצמו
• עסקנו בהרחבה במקום של עולם ההנאות בחיים ובעבודת ה', חזרנו לסוגיה של 'ציר בריחה מייסורים וריצה לקראת הנאות' וראינו שישנה הקבלה מוחלטת בין 'מנגנון ההפעלה' של תוכנית הבריאה ששני הקטבים שלה זה שכר ועונש = גן עדן וגהינום, לבין המנגנון החומרי והנפשי של האדם שפועל בדיוק באותה צורה: בריחה מייסורים וריצה לקראת הנאות, בבחינה של "מבשרי אחזה אלוקה" אך לא רק כהוכחה ל'תורה משמיים' אלא גם לכך שהתורה היא 'מערכת ההפעלה' ו'ספר הוראות היצרן' של האדם, ולכך שהאדם הוא זה שצריך לקיים את התורה ולחיות על פיה – כי ככל שייצמד לזה יהיה לו טוב יותר ויותר, וחלילה להיפך.
• דברנו שהאדם נולד עם הדחף להנות, האינסטינקט הכי בסיסי בבריאה שניכר בעיקר תוך התבוננות בילדים קטנים ובהתנהלות החיים הגורפת של העולם החופשי היות ושם פשוט מדברים על זה ללא בושה ומבחינתם זהו 'סוד גלוי' שכל חייהם הם חיים כדי ליהנות. מרגע הולדתם ועד היום האחרון.
• האינסטינקט הזה הוא כפול. לאדם יש צורך בדבר הזה ובמקביל ה' נתן גם את היכולת להנות.
• הכלי הזה הוא כלי מרכזי שעל ידו (אם הוא לומד להשתמש בו נכון ולהפעיל אותו בצורה הנכונה – שזה עיקר נושא שלנו) האדם יכול לתמרן בין שלל הגירויים הדחפים הרצונות והציוויים שיש לו – ולבחור בטוב (כי זה נעים ומהנה), ולהתקדם ולבנות את עצמו עוד ועוד שלב אחרי שלב – כשעיקר הנושא שדברנו ועוד נדבר אי"ה בהמשך זה שהעובדה שזה נעים ומהנה – זה לא מובן מאליו. זה לא קורה לבד. צריך להתאמץ כדי שזה יקרה. צריך להשקיע זמן ומחשבה ועשייה ובירור עצמי כיוון שיש שלל דברים שמפריעים לאדם ליהנות הנאות אמיתיות, כולל ובעיקר ההנאות עצמן הן אלו שמפריעות – ואם לא מתאמצים, בעיקר כמובן מאמץ חשיבתי ותשומת לב, פשוט מפסידים ומאבדים הזדמנויות רבות ליהנות, לשמוח ולהתמלא סיפוק ואושר – וממילא מנוע הצמיחה לא פועל, ולכן כאשר צריך להשקיע בשינוי הרגלים והתנהגות במסגרת התמודדות עם קשיים צריך לעסוק בזה – מחמת שללא ההנאה, כאמור, השינוי פשוט לא יקרה, וגם אם נראה שכן, זה יהיה לטווח קצר והכל יחזור אחורה, לעיתים אף בריבית דריבית.
• מאידך חשוב לזכור שאם מלכתחילה הידיעה כיצד ליהנות בעבודת ה' הייתה קיימת חלק גדול מההתמודדויות ומהקשיים כלל לא היו מתפתחים – וגם אם כן בחלקם לפחות היה ניתן להתמודד לבד.
• דובר על 'כללי המשחק' תיאור ציורי שמיועד להסביר (בעיקר לנערים, שלרוב מתקשים עדיין לקלוט מונחים ומושגים גבוהים מופשטים ורוחניים) את מכלול הגורמים שה' יצר באותה תוכנית אלוקית מופלאה למען בני האדם כפי שמבארים רבותינו הקדמונים בעלי המחשבה, כאשר נקודת הבסיס היא שכל דבר שהוא 'אמת' ("ה' אמת וחותמו אמת") כל דבר שהוא קדוש וטהור, עוצמתו כל כך חזקה וממילא כל אדם היה נוהה ונכסף אחריו ללא שום בחירה. העונג השמחה וההנאה ככל שמתקרבים אליה היה כל כך גדול שלא הייתה לאדם שום בחירה בנושא, ומשכך ה' כביכול "היה חייב" לשים כנגד זה משהו כל כך חזק שמושך לכיוון השני אחרת כאמור לא הייתה שום בחירה ואז זה לא 'פייר', כלשון הילדים, וכמשל בלון ההליום שאם לא יקשרו אותו חזק למשהו כבד המושך כלפי מטה או מחזיק אותו ומונע מממנו לעלות כלפי מעלה הרי שהוא יעלה ויעלה בלי שום הגבלה ובלי שום מעצורים עד אין סוף, וכך כמובן בנמשל.
• בשביל שתהיה בחירה בין טוב לרע – וממילא ניסיונות, ואז התעלות – כאשר אדם בוחר בטוב, וממילא סיבה אמיתית לקבל שכר ללא נהמא דכיסופא, ה' יצר את היצר הרע (וכן את שאר הכוחות המושכים כלפי מטה שהזכרנו בעבר: שיעבוד מלכויות, חשבונות רבים, מעשה שטן) ואת פיתויי העולם הזה ואת דחפי הגוף והנפש כדי שיהיה כח מאזן שמושך כלפי מטה אחרת כולם היו מתעסקים רק בקדושה ועולים ומתעלים מעלה מעלה ללא הפסקה כי ההנאה שם היא אמיתית וסוחפת ולא היו מתעסקים בעניינים אחרים.        
• לכל אדם תפקיד ייעודי ששייך רק לו ואף אדם בבריאה, חוץ ממנו, לא יכול לעשות את זה – והקב"ה ציווה והבטיח: "ובחרת בחיים". ולמען אכן יוכל לבחור בחיים ולמלא את תפקידו וייעודו האדם קיבל את כל הכישורים היכולות והחכמה הנדרשים באופן מותאם לתפקיד שלו כדי שיוכל לבצע אותו על הצד בטוב ביותר. וכפי שכבר דברנו החיות של האדם מגיעה מהוצאה מהכח אל הפועל של הכישורים, ממילא ברור שככל שמוציא את כישוריו יותר ויותר כך הוא מתמלא יותר ומגיע לרמות גבוהות יותר של סיפוק חיות ושמחה. והיות שבשביל להתקדם ולהתקרב לייעודו הוא חייב להוציא לפועל עוד ועוד יכולות וכישורים עד שמגיע לכולם – יוצא שקיום המצווה "ובחרת בחיים" הנעשית על ידי מימוש התפקיד שזה נעשה על ידי הוצאה מהכח אל הפועל של כלל הכישורים – מביא את האדם ליצירת חיות ברמה הגבוה ביותר. הווה אומר שהציווי הזה – שהוא הציווי הכי בסיסי והכי שורשי בבריאה הוא למעשה הציווי ליהנות.
• יוצא אם כן שהסיבה שלשמה באנו לעולם שהיא להתענג על ה' – הדרך היחידה להגיע אליה היא על ידי פעולות מסוימות – שכל מהותן הן התענגות.
• ממילא מתברר שכח ההנאה בבריאה הוא:

1. 1. 1. גם הכלי המרכזי המסייע לנו להתגבר מול כל המכשולים היצר הרע וכל הפיתויים בדרך – כלומר: לא ויתור על הנאות אלא להיפך התמקדות בהנאות אמיתיות וגבוהות
      2. הוא גם האמצעי (ההוצאה מהכח אל הפועל) להנות כאן בעולם הזה   
      3. והוא גם המטרה – להתקרב ככל יכולתו לייעודו ולהתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שוב: כאן בעולם הזה!
      4. והוא גם המטרה הסופית להתענג על ה' במקום העידון האמיתי בגן עדן  

• כמובן שהכח הזה יכול לשמש גם להנאות המרחיקות מאוד מעבודת ה' אלא שזה בעצם עבודתנו להנות הנאות אמיתיות ובצורה הנכונה ולא חלילה ליפול בפח הפיתויים הזולים, רק שההתעסקות בכח ההנאה זה לא סוג של 'היתר' מיוחד שקיבלנו להנות מהעולם הזה כדי 'לשרוד' מול הפיתויים הרעים, ובדיעבד, ורק למי שממש לא מסוגל בלי זה – אלא בדיוק להיפך ההנאות האמיתיות זו עיקר הסיבה שאנחנו כאן בעולם הזה (וזה נגד אלו שמשום מה בטוחים שעובדי ה' סובלים כל חייהם כי לתפיסתם למען עבודת ה' צריך לחיות בכובד ראש, עצבות כאב וייסורים ולהקריב קורבנות אישיים למען הקל, וחייבים לפרוש ולוותר על כל מנעמי העולם הזה וחושבים שאם מוותרים על זה ממילא יש סבל גדול – ולא מבינים שיש הנאות הרבה יותר גדולות מההנאות החומריות שהם מתקשים לוותר עליהם ושגם את העניינים הגשמיים אפשר לכוון לעבודת ה' ('להתענג בתענוגים ברבורים שליו ודגים') ולגבי "פת במלח תאכל – וחיי צער תחיה" – נראה אי"ה בהמשך)
• ר' אליהו לופיאן אמר שמי שלא נהנה כאן בעולם הזה, בפרוזדור, במקום ההכנה, איך ייהנה בטרקלין, בעולם הבא, אם לא לימד את עצמו לעשות את זה נכון? בבחינה של מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת?
• עסקנו בנושא של הנאות גשמיות מול הנאות רוחניות ובידיעה שכל אדם בינקותו מתאווה להנאות חומריות בלבד, כמו אוכל וממתקים, כשבהמשך, באופן ספונטני ולא מודע, ככל שהוא גדל ומתבגר הוא מעדיף להכניס להנאותיו גם פנים של חוויות רוחניות, כגון הנאה מרכישה או קבלה של בגדים חדשים, שזה לא רק עניין חומרי אלא גם הנאת ההתחדשות, חווית קבלת המתנה, ודעת הסביבה על המראה החדש, ולאחר מכן משקיעים כבר בכל מני דברים כדי לקבל מחמאות, תשומת לב או מעמד חברתי – מחמת קינאה / רדיפת הכבוד / פרסום או רצון להועיל ולתרום – עד שבשלב מסוים זה נעצר, ותפקידנו כאן בעולם הוא לדאוג לבחון את ההנאות ולבחור ולבכר הנאות ראויות אמיתיות ומשמעותיות.
• ההנאות הגשמיות הן חומריות, מוחשיות, מפתות ולעיתים אף נוצצות ומגרות את החושים, נראות כקלות להשגה, לא דורשות התבוננות, חשיבה או מאמץ שכלי או נפשי ו'מאפשרות' לחיות חיים בזרימה לא חשבון, אך מאידך, תוקפם פג מאוד מהר, ובסיומן נשארים בלי כלום ולרוב ללא שום זיכרון שניתן להתענג עליו, רק עם אותן תחושות דכדוך הישנות, תסכולים, ריקנות ותחושת בזבוז – במיוחד אם הן לא ענו על הציפיות ותקופת ההמתנה והעלויות. לפעמים חווים גם אכזבות ובושה אם ההנאה הגיעה מחמת חוסר איפוק או לא הייתה מספיק ראויה וק"ו בזויה, ומלכתחילה גם צריך להיזהר לא להגזים כי אז ברגע אחד ההנאה מתהפכת ונהיה לא נעים – "מצאת דבש אכול דייך"
• הנאות רוחניות לעומתן הן ערטילאיות, לא מוחשיות, לא תמיד מובנות או נתפסות לפני שחווים אותן, לא תמיד יש הכוונה מדויקת כיצד להגיע אליהן, דורשות הרבה תשומת לב כוונה ורצון לחוות אותן, וצריך להתאמץ הרבה מאוד כדי להגיע למקומות גבוהים – מאידך הן בהחלט שוות את 'המחיר' היות והן חזקות ועוצמתיות לאין שיעור מהנאות גשמיות, ארוכות יותר, תורמות הרבה מאוד לבניית החיות של האדם וממילא משאירות חותמת טובה וארוכה על האדם ותועלת גדולה להתקדמותו זמן רב לאחר שהסתיימו, הן נשמרות לשנים רבות קדימה ואפשר לצלול ולהתענג עליהן בכל רגע גם אחרי עשרות שנים.
• ואם כך בהנאות רוחניות רגשיות, אזי הדברים בק"ו כאשר מדובר בהנאות רוחניות הקשורות לעבודת ה' ולעסקי המצוות, וק"ו בהנאות הקשורות ללימוד תורה – היות וזה החוט המקשר בין האדם לבוראו – מקור כל הטוב, ובלימוד תורה עצמו ככל שהוא מתעסק בהנאות רוחניות בצורה הנכונה ומשקיע כדי להתענג על זה כך הוא אוהב את זה יותר ויותר וממילא מתענג יותר ויותר – כי זו לא הנאה רק על הלימוד תורה עצמו אלא גם על עצם הקשר עם הבורא – להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו
• המחשנו מהמחקר על בני הנוער בארצות הברית שברחו מהלימודים בתיכון לטובת שוטטות ורכישות בקניונים – שהיה ניכר באופן בולט שהם שמחים נהנים ומאושרים הרבה יותר מחבריהם שפחדו לברוח ונשארו ללמוד, אולם לאחר זמן התברר שבטווח הארוך, במבחן התוצאה הסופית לאחר תקופה, רמת הסיפוק ושמחת החיים של אלו שנשארו ללמוד הייתה גבוהה לאין שיעור מאותם אלו 'שנהנו' ממעשה הבריחה ומהטיולים אבל הפסידו לימודים ולא חוו את ההתקדמות והתועלת והם סבלו מחוויות משמעותיות של תסכולים ריקנות דכדוך עצבות ודיכאון – והיה ניכר שרמת ההתנהגות האישית והחברתית שלהם הייתה נמוכה בהרבה מחבריהם שלמדו העמיקו החכימו וצמחו.
• כאמור – הנושא המרכזי שאנו עוסקים בו הוא העובדה שלמרות שרוב בני האדם בעולם נוהים שואפים ועושים מאמצים גדולים, כל חייהם, ללא הרף, כדי למלא את חייהם בהנאות, כשזה למעשה הדחף הראשוני הבסיסי והמרכזי ביותר בחיי האדם, ולמרבה האבסורד, רוב בני האדם לא באמת יודעים כיצד להנות רובם המכריע לא שמחים ומאושרים ורוב הבעיות הרגשיות והנפשיות מקורם במצב הזה, כשהסיבה היא מכלול סוגי ההנאות, שילובי ההנאות ואי ההבנה שגם בשביל ליהנות באמת צריך לעמול הרבה – ואם בחרו בהנאות איכותיות בונות ומעצימות אזי לא רק התוצאה הסופית יוצרת הנאה אלא העמל עצמו הוא מהנה. זו דרך ה' בבריאה. כמה טוב ה'!
• בהמשך אי"ה נרחיב ונעמיק עוד בנושאים הללו ונגלה יסודות חשובים ומעשיים נוספים.