חלק מהדברים שהרחבנו
בהם בשיעור:

• חינוך לצורת חיים הנעה כולה סביב הצורך והחובה לעשות ולעמוד בציווים וחיובים ולהימנע מאיסורים – המשמיטה את ההתייחסות לרצונות ולשאיפות האישיים – והרי 'רחמנא ליבא בעי'.
• 'צריך וחובה' – מסיבות תורניות רוחניות (לרוב מחמת הבנה עקומה) או מסיבות אישיות חברתיות או משפחתיות
• המתחנך בצורת חיים כזו מפסיד את כל פיתוח המתנות הכישורים והיכולות שה' נתן לו על מנת לסייע לו לממש את תפקידו פה בעולם הזה, ומתרחק מהיכולת שלו להגיע לייעודו
• בהנ"ל מאבד את כל החיות המיועדת לצמוח כאשר אדם מוציא מהכח אל הפועל את כישוריו ויכולותיו (וכמובן פוגע בו רגשית ובהמשך גם נפשית)
• בהנ"ל מפסיד את החיות האמורה להיווצר מחמת הצורך להפעיל את כח הבחירה כדי לממש את הרצונות כגון איזה רצון לממש, כיצד לעשות זאת, מתי, בחירת מניע ראוי וכו' – וממילא ההשפעות בהתאם
• בעתיד מאבד לאט לאט את המודעות עצמית לכוחות שלו, את ההכרות שלו עם עצמו, לא מודע ליכולות לכישורים לרצונות לחכמה שטמון בקרבו וכמובן גם לא מתנסה בשום דבר שהוא לא 'חובה', וממילא נשאר אדם 'קטן' (ההיפך 'מאדם גדול' ובבחינה של 'קטנות הדעת')
• לעיתים כחלק מהחינוך לכך מועבר המסר שהכישורים והכוחות שה' נתן כמתנה וכ'כלי שרת' עבור האדם – זה בעצם סוג של ניסיון עבורו לבחון האם יצליח לוותר עליו למען הדברים שהוא חייב. כלומר הפעם היחידה שכן מפעילים אצלו את כח הרצון זה בשביל לוותר על הרצונות שלו כדי להתעסק הלאה רק במה שחייב!
• כך קורה שישנם אלפי בני אדם המלאים כישורים חכמה ויכולות – אבל מסתובבים בעולם כמו מצבות שעליהם נכתב פ"נ, כלומר תחת המעטה של חיים שמחים טמון עולם שלם שלא יצא מהכח אל הפועל, ואדם שרוב חייו מכאובים ומרירות
• בבואנו לסייע למתמודד שחי בצורת חיים שכזו, אנו חייבים בראש ובראשונה לסייע לו לחזור להיות 'אדם'
• קלקול בצורת האדם כפי שדברנו הוא במובן שהוא מתנהג ומשתית את אורחות חייו כבעל חי (ואז צריך ללמוד לנהל סדר יום תקין), או במובן השני שהוא מלא עשייה ופעילות אבל לא חי את החיים שלו אלא מסלול חיים של אדם אחר או ללא כל מסלול חיים ואז צריך לסייע לו לסלול מחדש את דרכו שלו.
• מצב כמו הנ"ל הוא מהדברים הראשונים שיוצרים עצבות, דכאון, ייאוש, אכזבות, חוסר חשק תמידי, בדידות, חוסר הצלחה בהתמודדויות עם ניסיונות מסוגים שונים – וממילא עצב תסכול החמצות וכו' ובהמשך יוצרים גם בעיות של התמכרויות שונות ומשונות ואצל בנים גם בעיות חמורות של קדושה.
• בהמשך החיים גם כאשר מגיע למצב של עשייה מסוימת שעקרונית ייתכן שהיה רוצה מאוד לעשות אותה מעצמו, ואפילו יכול להנות ממנה מאוד ולהתמלא סיפוק וחיות – זה לא מתרחש כיוון שבפועל הוא עושה את זה כי הוא חש שהוא חייב, שאין לו ברירה, הוא פעול בעיקר מתוך פחד שמא ייענש בעונשי גהינום חמורים וכו' וכך הוא מפסיד עוד ועוד הזדמנויות להתקדם ורק שוקע
• בסופו של דבר הוא עושה את מה שעושה כמו 'בובה על חוטים', ללא רצון או שליטה, כמו עבד – והתחושה הזו היא תחושה שמייצרת תחושת 'קטנות' פוגעת בכבוד העצמי של האדם והיא בפני עצמה מורידה עוד מהחיות ומעצימה בעיות של קדושה – וזה מצטרף ומוסיפה על הסיבות הנ"ל של חוסר חיות וחוסר הפעלה של כח הבחירה
• ציינו שלאור הנ"ל בולט מאוד ההבדל בין שני סוגים מרכזיים של התמכרויות, בעיות של קדושה מול נטיות הפוכות. בעוד שבענייני הקדושה ברוב מוחלט של המקרים זו פגיעה משמעותית בחיות מחמת שאינו חי את חייו שלו או אינו חי כאדם ועיקר העבודה תהיה להחזיר אותו לצורת אדם תקינה הרי שבנושא של נטיות עיקר הנושא הוא החסך הלא בריא – שיכול להיות קיים ולשלוח זרועות לכל כוחות הנפש וליצור התמכרות לחום ואהבה חד מיניים למרות שהאדם חיי את החיים שלו עצמו וטוב לו בהם.
• ציינו שההבדל המאוד משמעותי הזה עומד בליבת ההבדל בצורת הטיפול בשני המקרים הללו – ולמרות זאת עדיין ישנם מטפלים, מוכשרים מאוד בטיפול בהתמכרויות, שלוקחים על עצמם לטפל גם בבעיות של קדושה וגם בנטיות – מתוך הנחה שאם הם מומחים בטיפול בהתמכרויות הם יצליחו לסייע גם כאן, אבל לא יודעים את ההבדל הכל כך בסיסי הזה – וממילא איך ידעו לעזור??
• ציינו גם שישנם מטפלים שמומחים בהתמכרויות ובוחרים לקחת לטיפול מתמודדים עם בעיות של קדושה, אלא שבעוד שבטיפול קלאסי בהתמכרויות בסופו של דבר מסייעים לאדם לחתוך את הקשר בינו לבין הדבר שאליו הוא מכור ולהתנתק ממנו באופן טוטאלי ('נקי' בשפת 'שנים עשר הצעדים') – הרי שכאן זה שונה לחלוטין, כאן מצד אחד צריך להיגמל לחלוטין מהדבר שאליו הוא מכור, באופן מוחלט, ובמקביל חייב להמשיך להשתמש בו ואפילו לטפח אותו לקיום בניין הבית שלו! והדבר משול לאדם שמנסה לסייע לגמול מסמים קשים ובמקביל להורות וללמד כיצד להמשיך להשתמש בהם בשמחה והתלהבות כאחת המצוות הקדושות ביותר – ובמקביל שההתמכרות לא תפרוץ מחדש. ומי שלא יודע לגמול מסמים בצורה כזו – כיצד מעלה בדעתו לטפל בבעיות של קדושה ששם ככה זה חייב לעבוד?
• התנאי הראשון לשינוי התנהגות זה שהשינוי לא יישאר בראש בתורת תפיסה והבנה חדשה. אדם יכול להשתכנע שצריך לעשות שינוי, או יותר מכך להשתכנע סופית ששינוי ספציפי הוא מחויב המציאות ומבין גם שזה טוב עבורו ולפעמים מבין שזה בדיוק הנקודה שאותה חיפש או אליה חתר במשך תקופות ארוכות ושם נמצא העתיד שלו – בין אם הבין את זה בטיפול או אחרי שיחת מוסר או אחרי שחווה כישלון חמור וכדו', אבל כל עוד ההבנה הזו תישאר במוחו ולא תתורגם למעשים – זה עניין של זמן שהיא תשכח.
• התרגום לעולם המעשה חשוב גם כדי שיחוש התקדמות מעשית בשטח (גורם ישיר לבניית החיות, מיצר תקווה עתידית אמיתית ומגביר את האמון בתהליך ובמטפל – שכל אחד מהאלמנטים הללו בנפרד וק"ו ביחד – משפיעים לטובה על התהליך כולו, גם אם לא תמיד מודעים לכך)
• מ"מ המטרה שלנו שהשינוי יהיה אמיתי, יציב ובעיקר ישנה את האדם מבפנים – ובמקרה הנ"ל סיכוי גדול שלאט לאט הדברים יישכחו ההתלהבות תרד וברגע האמת יחזור להתנהג כמו פעם, או יותר נפוץ ובעייתי שההבנה הזו תתנגש עם הרגלים אחרים, תפיסות אחרות ואפילו מול דחפים הפוכים שיבטלו/ידרסו את התובנה הזו ואת הסיכוי שיתנהלו וינהגו על פיה ואחר כך כמובן שיש אכזבות וכאבי לב ומסקנות – כגון: אני לא יכול להשתנות, אין לי סיכוי, או תמיד הכל חוזר בסוף וכדו'
• לכל אדם ישנם רצונות רבים שלפעמים סותרים זה את זה לחלוטין, וכן יש לו צרכים הרגלים אינסטינקטים ודחפים שמובילים אותו, וכאשר הוא בא ליצור שינוי בהתנהגות שלו הוא צריך לקחת בחשבון שזה עניין של זמן עד שזה יתנגש עם דברים הפוכים שהוא רגיל בהם מאוד – והמטרה שלנו שהשינוי יהיה אמיתי וחזק כדי שיהיה בכוחו לעמוד גם מול דחפים עזים אחרים.
• בהנ"ל דובר שלרוב, בני אדם אוהבים לחיות 'בזרימה' ולא תחת 'משטר' עצמאי וחיים תחת חשבון דקדקני המביא למודעות לכל דבר שעושים ולכל מהלך ולהשפעה של כל דבר ועל התועלות שהם מרוויחים מבחירה נכונה ומה שהם עלולים לשלם על בחירות לא נכונות או התנהלות לא מדוקדקת ומדויקת, בין אם זה באורח החיים שלהם, בתזונה שלהם, בשעות השינה שלהם בהתנהלות מול בני אדם או בחייהם הרוחניים
• רוב בני האדם לא עושים חשבון נפש יומיומי (נדבר על זה אי"ה בשבוע הבא) ולא חיים עם יעדים שאיפות מסודרות ותוכניות עבודה מעשיות לניהול החיים שלהם (גם אם יש כיוונים כלליים ברורים ומוגדרים).
• לצורת החיים הזו יש הרבה מאוד השלכות, ההשלכה שאנחנו דברנו היא סוגית הרצון. התפתחות הרצונות זה כמו מים הזורמים במדרון ההר. הם תמיד זורמים למטה ותמיד מוצאים את הדרך לשם למרות כל העיכובים וההפרעות. כך גם בעניין הרצון. הרבה בני אדם רוצים דברים שונים אוהבים לעשות דברים מסוימים, אבל לא תמיד מודעים מה הביא אותם לרצות ולאהוב את זה והאם זה טוב או רע עבורם, וכשהם נשאלים מדוע הם אוהבים/ רוצים/ עושים דברים מסוימים הרבה פעמים המסקנה היא כי 'ככה בא לי' או 'על טעם וריח אין להתווכח'. 'ככה בא לי' זו לעיתים מזומנות מסקנה של תהליכים רבים מאוד, תהליכי עומק שעברו שינויים ותהפוכות אבל כלל לא מודעים אליהם – רק מודעים לעובדה שזה מה שמתחשק כרגע או לאורך זמן. מודעים רק לתוצאה הסופית, כמו המים שבסופו של דבר יודעים לאן הגיעו אבל בלי לדעת איך ולמה ומה היה בדרך לשם.
• בנושא של התמכרויות בכלל ובנטיות בפרט זה בולט מאוד – כי שם האדם מגיע למצב שהחיים שלנו מנוהלים בלי שליטה, כביכול העביר את מושכות השליטה לגורם חיצוני (מכור/נמשך – מילים המבטאות פסיביות כתוצאה מכוח חיצוני שכביכול שולט) – ובנטיות כיוון 'שהחסך הלא בריא' והכאב שהוא מביא איתו הוא כל כך כבד – והחום והאהבה הלא בריאים ממלאים את זה בצורה 'מושלמת' ומשתיקות את הכאב ואף מייצרות תחושה של חום, אהבה, כיסופין, שלמות, הגעה אל המנוחה והנחלה, תחושה של 'פה אשב כי איוויתיה', תחושה של 'רגעים קסומים ששווה לחיות למענם' – נוצרת האשליה 'שזה הדבר האמיתי' – ובגלל שלא מודעים לכל שלבי התפתחות התהליך עד שמגיעים לשם – וכיוון שזה מרגיש שזה כל כך 'ממלא' את כל מה שחסר – זה נותן תחושה שזו האמת, וממילא הבעיה שלהם שהייתה עד היום זה לא במה שיצר את הצורך הזה אלא בזה שלא הסכימו להכיר או לקבל בנחת ושלווה את 'האמת' הזו עד עכשיו (העובדה שנמשכים לאותו המין). ומכאן ועד הרצון להתרחק מהחברה שלא מאפשרת לחיות את החיים שהאדם רוצה, ומכאן ועד להתחבר לרעיונות פסיכופילוסופיים שבהם 'חופש', 'שחרור מוחלט' 'האמת שלי', אמפתיה לסובלים הם האידאות המרכזיות, הדרך מאוד קצרה.   
• ובחזרה לנושא שלנו: צורת החיים התקינה של האדם היא שהוא חי על פי דחפים אינסטינקטים הרגלים וכוחות פנימיים שמובילים אותו. נדבר אי"ה בהמשך למה זה טוב ומדוע ה' עשה שכך זה יעבוד ונרחיב גם איך זה משתלב עם עבודת ה' אמיתית (כלומר: להיות אחראיים לייצר בעצמנו את הדחפים האינסטינקטים הרצונות וההרגלים כפי רצון ה', ולעקוב לראות שזה משרת אותנו בעבודתנו הרוחנית ולא מנהל אותנו ולוקח אותנו למקומות רעים ועוד)
• כאשר אדם מגיע לטיפול, כאשר הוא כבר חש שיש משהו בצורת החיים שלו שמייצר לו סבל וחייב שינוי ואנחנו נעשה מאמצים לסייע לו להשתנות ולשנות את ההרגלים את ההתנהגות אנחנו חייבים לדעת שכך הוא חי עד היום וכך זה פועל וממילא כל ניסיון ליצור שינוי מיד יוצר התנגשות גדולה עם כל עולם ההרגלים והדחפים שהוא בנה עד היום – או יותר נכון איפשר לעצמו שזה יבנה (מעבר לדברים שלמדנו בעבר כגון התנגשות עם הפחד משינוי ועם הפחד הקיומי וכו') ומכאן 'הקושי' הגדול להשתנות (כלומר התפיסה ש'אין דבר כזה' שינוי אמיתי) ומכאן הצורך לעסוק וללמוד את סוגיית שינוי ההתנהגות וכיצד לעשות את זה בגלל ההתנגשות הגדולה
• הכלל השני לאור הנ"ל ומחמת אותה הסיבה בדיוק הוא: חובה שהאדם ירצה בעצמו את השינוי. לא שיסכים שזה יקרה, ולא שירצה את התוצאה, לא שישתף פעולה בתקווה שזה יעשה משהו, ולא שיעשה כי המטפל אמר לו שחייב או שזה ממש כדאי לו – אלא שירצה את השינוי עצמו, שירצה את זה בכל מאודו, שירצה שהשינוי יחול עליו וישנה אותו, שירצה להשתנות ולהיות אדם אחר. כגון: אדם שרגיל לכעוס וזה פועל אצלו כאינסטינקט, ללא שליטה ולא מצליח לשלוט בזה בעזרת שיטות משיטות שונות, וזה פוגע בו ובסביבה שלו, והוא מגיע לטיפול עבור זה. אם 'שלחו' אותו לטיפול, אם הוא 'מסכים' ללכת לטיפול או מסכים 'לעשות טובה' ולטפל בבעיה – כל מה שיעשה ויצליח להשיג בטיפול יחזור אחורה, בוודאות גמורה, ובעתיד אם ירצה להשתנות שוב מחדש הוא יתקשה מאוד לשחזר את זה. בשביל שזה יהפוך אותו לאדם אחר הוא צריך ממש לרצות להיות אדם אחר! שזה יהיה רצון פנימי שלו ולא של אף אחד אחר.
• זו הכוונה במשפט במפורסם 'אי אפשר לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו' – פשוט כי זה לעולם לא יצליח.
• בהנ"ל קריטי שהמטפל יעודד את המתמודד לבחור בעצמו את מה שמתאים לא, ושלא יפעיל בטעות איזשהו לחץ, אפילו סמוי, להתקדם, לעשות שיעורי בית, להגיע לפגישות או להתקדם במה שדובר (–כן צריך לגרום לו שיהיה לו נעים ויחוש התקדמות וממילא ירצה לבוא, ואם לא עושה את המטלות – ראוי לברר בעדינות מה הסיבה כי לרוב יש איזשהו מחסום שהוא לא מודע אליו וצריך לטפל בזה). ברגע שהמתמודד עושה את הדברים בגלל שרוצה לרצות את המטפל, שלא יכעס עליו, שלא יתאכזב ממנו, שלא יפסיק לקבל אותו, או לשמח / למצוא חן בעיניו וכדו' הרי שהשינוי לא יהיה פנימי ואמיתי וברגע שהקשר עם המטפל יסתיים – מתחיל מיד תהליך התפרקות, שלפעמים ניכר לעין רק אחרי תקופה ארוכה.
• לכן מאוד חשוב לשמור על מערכת יחסים מאוד ספציפית, ידידותית, נעימה, מכילה ואמפתית, אבל לא חברות ובטח ובטח לא מעבר לכך. אסור ששום דבר בקשר עם המטפל ובמערכת היחסים עימו יסיח את הדעת מהמטרה העיקרית – להשתנות. וכמובן לוודא שלא מתפתחת תלות במטפל.
• מתמודדים במצבים נפשיים קשים – כגון אחר טראומה קשה הופכים הרבה פעמים לפסיביים שקשה להם להניע את עצמם ולהתקדם, ולא מעט פעמים קורה שהמטפל שרואה בצרתו של המטופל וחפץ בהצלחת הטיפול מתחיל לעשות מעשים עבור ובמקום המתמודד כדי להקל מעליו (כגון אם מסכם עבורו דברים, מתזכר אותו על מטלות, חוזר עבורו על דברים בלי שהתבקש וכו') והדבר הזה הוא נזק גדול – כי במצב הזה הדבר הראשון שהמטפל צריך זה לסייע למתמודד זה לעמוד על רגליו ולהיות אקטיבי ('חי הנושא את עצמו') ואם מתחיל לעשות במקומו דברים גם אם זה נובע מרצון לעזור זה מקלקל את הטיפול ולא רק שהוא לא יצליח אלא זה גם מזיק מאוד
• וק"ו אם מדובר באדם שגדל במחוזות 'הצריך – במקום רוצה', אם המטפל מפעיל איזשהו לחץ או ההתנהלות שלו מכבידה על המטופל וגורמת לו לעשות דברים לא מחמת הרצון הבסיסי והטהור שלו – אזי הנזק כפול ומכופל – כיוון שבמצבו – הפעלת כח הרצון והבחירה זו המטלה הבסיסית והעיקרית להציל אותו, זו הדרך הבסיסית להחזיר אותו להיות 'אדם' – ואם לפני הטיפול היה עדיין סיכוי כלשהו שזה יקרה לבד ויפעיל מדי פעם את כח הרצון שלו – גם אם בצורת של מרידה במוסכמות, הרי שאם בטיפול ממשיכים את הדרך שבה חונך אזי גם את המעט שעוד נותר מצליחים להכחיד, ואומנם ייתכן שההורים יהיו מרוצים שהילד שלהם לא פועל הפוך מהנהגת הבית, אבל הוא עצמו, כאדם, נהרס תוך כדי הליך מקצועי, וממילא הנזק הוא רב, ולא תמיד זה הפיך.     
• דובר על הדוגמא של הקנטוניסטים, שלאחר עשרות שנות צבא ומלחמה הצפייה הייתה שכשישתחררו יהיו אנשים חרוצים מאוד, ובדיעבד הם הפכו לסמל של 'עצלות' והסביר מרן החפץ חיים שההשפעה של המעשים תלויה ברצון של האדם האם הוא רוצה שהמעשים שעושה ישפיעו עליו וישנו אותו. כך גם דברי הרמח"ל במסילת ישרים שמביא את הידיעה ש'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות' – וזה אך ורק אם הוא ממש רוצה שהפעולות הללו ישפיעו עליו, אחרת זה לא יצליח.
• ואם זה יהיה מחמת רצון של אחרים, כמו במקרה הקנטוניסטים אזי זה גם עושה את ההיפך.
• הכלל שלישי: השינוי חייב להיות איטי ומדורג, אחת הסיבות לכך היא כדי לאפשר לייצר עקביות. המטרה היא לגרום לכך שהמעשה הטכני שעושה בהמלצתנו ייהפך לאט לאט להיות הרגל ולאחר מכן ייהפך לאינסטינקט – וזה מחייב לעשות את זה באופן איטי, הדרגתי – אבל בעקביות. דובר על הדוגמא של אדם שרוצה לחזור להשתמש ב'מכשיר ריצה' שההתלהבות הראשונית מהקנייה שלו שוכחת אט אט (נדבר אי"ה מדוע זה קורה) – וזה הופך לרהיט חסר תועלת למרות הרצון הגדול להשתמש בו.
• השלב הראשון בתיקון המצב הזה הוא להתחבר לעצם הרעיון של 'אני והמכשיר' ולהקל על חווית הריחוק הפנימית הקיימת לאחר הייאוש והתסכול מכך שלא משתמשים בו, וזה על ידי עמידה על המכשיר כל יום 10 דקות תוך כדי קריאת ספר, עיתון וכדו' ללא הפעלתו כלל. רק לעמוד, ולהתרגל לאינטראקציה הזו, לחיבור הזה – שזה לא ירגיש זר מוזר ומנוכר.    
• ולאחר מכן לברר היטב מה רמת המסוגלות הבסיסית שאותה הוא יכול לממש בקלילות ללא שום קושי או אתגר, ונניח ששואף לרוץ במשך שעה אך זה מעייף וקשה לו וגורם לו לדחות ולדחות ובסוף להתייאש ולהפסיק – אבל הוא מסוגל לעשות את זה למשך 10 דקות ללא כל קושי – אזי לקחת את הזמן הזה וגם ממנו לגזור ולהפחית עוד קצת, ואז שיעשה על המכשיר 7 דקות כל יום, בלי להעלות את הזמן או את הקצב בשום אופן – גם אם ממש מתחשק לו ומרגיש שבלי זה לא עשה כלום.
• את הסיבה לכך נלמד אי"ה בסוגיית כח ההנאה, אבל 'התסכול' מכך שממש רוצה לעשות עוד והוא מנוע הוא חשוב מאוד.
• כהקדמה לסוגית כח ההנאה נתנו את הדוגמא של המאמצים של חברת מחזור הבקבוקים להעלות את רמת שיתוף הפעולה לאחר שהתברר שהציבור לא עמד בציפיות המקדמיות של החברה וממחזר באופן שיהיה מספיק רווחי לתחזק את הפעילות הזו – והציעו תגמול כלכלי סמלי מתוך ביטחון שזה יגביר את החשק לשתף פעולה, אך למעשה בפועל חלה ירידה דרסטית מאוד, הרבה מעבר למצב המקורי, ולאחר התבוננות התברר שבהתחלה המניע היה של הנאה רוחנית רגשית, (לא דתית) של עשייה למען הקהילה, של תרומה לסביבה וכדור הארץ, של תחושה שמחוברים למגזר/קבוצת עילית באוכלוסייה כזו שאכפת לה מהסביבה, מזיהום אויר, מהתחממות כדור הארץ, חברה של אנשים ערכיים מוסריים וכדו' רק שכל זה היה בתת מודע וברגע שהציעו להם תגמול כלכלי מוחשי מיד המירו את הרצון מהנאה מופשטת ולא מודעת אך ממלאת מאוד – להנאה מוחשית יותר, אבל ההנאה החדשה לא הייתה מספיק שווה כדי לגרום לאנשים לאגור בבית ארגזים של בקבוקי פלסטיק ולטרוח ולהיסחב איתם עד קצה הרחוב כדי לשים אותם בכלוב של הבקבוקים.
• ראינו כאן שיש כמה סוגי הנאות, חלק מההנאות לא תמיד מודעות ולפעמים מחמיצים אותם, ולפעמים האדם מוותר על הנאה אחת לטובת הנאה אחרת ללא מודעות בכלל שהוא עובר את התהליך הזה – מוותר על הנאה גדולה לטובת הנאה קטנה, וזה כי מראש לא היה מספיק מודע למה שגורם לו הנאה סיפוק וקורת רוח.  

        סיכום עניין הרצון
       העלנו את סוגיית הרצון בשיעור:

• • • לדעת שיש כאוס של רצונות ודחפים – רובם ללא ידיעה מה מקורם – וזה מתנגש עם הנקודה שבה רוצים לעשות את השינוי
    • חיים בזרימה ללא חשבון – מעכב מאוד את היכולת להנות וממילא להתקדם ולהשתנות
    • חיים של צורך במקום רצון מרסקים את האדם – ובלי שיעשה ברור עם עצמו מה רצונותיו ויפעיל סוף סוף את כח הרצון העצמי בשביל השינוי – השינוי לעולם לא יקרה
    • רצון של המטופל ולא של המטפל – נפק"מ לתלות במטפל, מערכת היחסים עם המטפל שלא יכעס ילחץ וכדו', ופסיביות של מטופל שעלולה לגרום למטפל להתחיל לעשות דברים במקומו או לסייע לו מעבר לנדרש
    • לגבי כח ההנאה והתפתחות הנאות: לדעת כיצד נוצרים רצונות, כיצד אנחנו יוצרים רצונות בלי שאנחנו מודעים לזה ובלי שמבינים בכלל למה אנחנו עושים את זה (מדביקים את עצמנו בדברים מיותרים)