חלק מהדברים שהרחבנו
בהם בשיעור:

• מה המשמעות של 'טיפול'? מה אנחנו עושים בפגישה ומה התפקיד שלנו? הכח של המטפל הוא עצום, במיוחד כאשר מדובר על מפגש בין איש מקצוע למתמודד הנמצא במצב רגשי מורכב ומוכן לתת אמון גדול במטפל, פותח את הלב בפניו ומוכן לתת את יהבו על חוכמתו של המטפל – במצב כזה כל אמירה וכל הכוונה מהווים משקל עצום אצל המתמודד, הרבה מעבר למה שהמטפל חושב שייתן לזה. משפט סתמי, לא מחייב וחסר העמקה שנשלף מהשרוול יכול להפוך לאבן דרך בחייו של המתמודד. הבעת כעס/תרעומת/אכזבה/תסכול/ או הבעת נחרצות יכולים לשבור את רוחו של המטופל, ודברי הגזמה של המטפל יכולים להוות קדיחת חור בספינת האמון ובקשר ביניהם. אשר על כן, בראש ובראשונה צריך המטפל לזכור בכל עת ועת להיזהר עד מאוד בכל מילה או הבעת פנים כדי לא לקלקל. כך גם לא לחטט, לא לסחוט סודות, לא להיות להוט לקבל פרטים רכילותיים ואינפורמציה שאינה רלוונטית באופן ישיר ומוחשי לטובת המטופל, לא לאפשר למתמודד לפגוע בכבודו, לשמור על נכבדות, על הלשון, על השפה ועל התנהגות הולמת של איש מקצוע שנאחזים בו ושתפקידו להיות: עמוד האש והענן אשר לפני המחנה כדי להגן להוביל ולהיות עוגן של יציבות בחייו של המתמודד.
• במקביל – כאשר מדובר במתמודד שרוצה להתקדם ולא מגיע לטיפול רק על מנת להקל על ייסורי המצפון ולקבל לגיטימציה לשקוע ולהישאר במצבו – לרוב הוא כבר בעיצומו של תהליך התקדמות ובניה רק שנתקע שוב ושוב בדרך ולכן רוב העבודה תהיה לסייע לו 'לבחור לבחור' על ידי הכוונה נכונה ומתאימה וכן על ידי בחינה משותפת מה הם המחסומים התוקעים אותו ולעזור לו לבנות את עצמו בכוחות עצמו – מהשורש!
• יש חמישה שלבים בהתמודדות ובהתאוששות מטראומה ובכל שלב יש לטפל תפקיד נכבד וחשוב, חלק בסור מרע וחלק בעשה טוב.
• בהכחשה, להיזהר לא לדחוף לזירוז סיום החלק הזה (המטופל יעריך ויוקיר את זה וזה יועיל לקשר לאמון ולהמשך התהליך), ובמקביל להתחיל לבנות (חיות) על מנת להביא לסיפוק ושמחה ובנית הערך והדימוי העצמי, להתחיל להתרומם ולהגביר את התפקוד באופן כללי בחיים
• "לעולם יהא אדם, ירא שמים, בסתר, ובגלוי" תחילת הבניה היא החזרה להיות 'אדם'! בצורה הכי בסיסית. רק אחרי זה אפשר להתקדם. המטפל חייב להוביל קודם כל לשם. והתהליך הזה הוא בראש ובראשונה על ידי יצירת סדר יום הכולל איזון בין יום ללילה ואכילה של ארוחות מסודרות ובדגש על פת שחרית (בעיקר כי יש נטייה לדלג על זה בזמנים קשים ואז ממילא סדר היום משתבש). כאשר חייבים לאכול בזמן אז ממילא גם חייבים לקום, ואז גם לרוב לא חוזרים לישון, ואם כבר קמים אז לרוב גם מתפללים וזה עוד דבר שמקדם ומיצר חוויה של סיפוק וקירבה לה' והזדמנות לבקש על הייסורים והכאבים ולהודות על כל התקדמות הכי קטנה
• בהמשך הדרך לשם (להיות 'אדם') להתעסק בבניה וממילא להפסיק להיות מיושבי קרנות, מבלי עולם, משחקים בקובייה וכדו' על מנת להתעסק ביישובו של עולם – הן בפרנסה, הן בגידול ילדים והן בעשיה אמיתית – פרטית או ציבורית.
• חשוב להעביר מסרים עקביים גם אם סמויים, שהטיפול כולל תהליך משמעותי של עבודה אישית מאתגרת, ועמל והשקעה משמעותי לצורך בניה של האישות, של היכולות, של הכישורים, ושל הגברת עשייה: עשייה עצמית כמו גם תרומה לבית/ לקהילה / למשפחה לחברים.
• העברת המסרים הללו מסייעת למתמודד להפנים לקבל ולהסכים (כביכול בעל כורחו) שהתהליך הוא עבודה עצמית, שהוא דורש עמל והשקעה ולכן אם הוא ממשיך להגיע למפגשים למרות הצבת היעדים הללו (שלעיתים שונה מהרצון שלו או מההצהרות שלו) הוא בעצם בוחר ללכת בדרך הזו וזה גורם לו להפנים שהוא מוכן לקבל על עצמו ללכת בדרך הזו, ועם הזמן אף מעוניין בה.
• הדבר הנ"ל יוצר אתגר, מכניס משמעות לחיים /לסבל, מיצר סיפוק שמחה עשיה וחשק, ובעיקר מבסס תחושה של 'יש עתיד' 'יש תקווה' – תחושה וחוויה שהיא קריטית לאדם שאיבד את המשענת בחיים שלו, לאדם שעבר ערעור רציני של כל מה שיצר לו תחושת יציבות – וכעת הוא לומד ליצור לעצמו, בכוחות עצמו, משענת חדשה, תקווה חדשה – ולכן , בבוא העת, יהיה קל לו הרבה יותר לסמוך על זה, לתת בזה אמון ולהישען על זה.
• הנ"ל הוא כלי חשוב ביכולת של המתמודד לוותר על הצורך להתכחש לאירוע שקרה דבר הגורם לו להמשיך לסבול מחירים כבדים שרק הולכים וגדלים כתוצאה מהעדר התמודדות נכונה ומותאמת, ובכך אנו בעצם גם מאפשרים לו להתקדם בשלבי ההתמודדות עם הטראומה הקשה שעבר.
• בהנ"ל, אנחנו גם מבססים תהליך של צמיחה ובניה שכאשר יגיע העת, בשלב האחרון, כשיפתחו עיניו ויהיה מוכן ומסוגל להתחיל לחיות מחדש, הוא לא יתחיל מאפס, ויחוש שהוא עומד מול שוקת שבורה, אלא יראה מה שהספיק לבנות ולצבור עד שהגיע לשם ודבר זה יכול ליצור אצלו שמחה גדולה וסיפוק וטעם של עוד ורצון להתקדם וגם אמון בתהליך ובמטפל, דבר שעשוי לדרבן אותו להשקיע עוד.
• בשלב ההדחקה ממשיכים בבניה, אבל לאט לאט נתחיל לשמוע משפטים שמסגירים את העובדה שהוא כבר מתחיל להפנים ברמה זו או אחרת את שארע, אבל הוא ינסה למזער או להדחיק, והחובה שלנו לא לשתף פעולה עם עניין ההדחקה ולא לאשר או לתת לגיטימציה כביכול ישנה הסכמה שהדברים זניחים כפי שהוא ירצה לחושב ולהאמין. הפעולה הזו היא לא בגדר של 'שב ואל תעשה' אלא 'חוסר ההסכמה' הזו היא פעולה אקטיבית לחלוטין למרות שכביכול אין בה שום פעילות.  
• הדבר הזה דורש האזנה זהירה ותגובות זהירות מאוד וכמו שהרחבנו ששפת הגוף, הבעות הפנים, האינטונציה של הקול וכו' יכולים להסגיר/להעביר/להבהיר/לשדר את מה שאנחנו חושבים באמת ולכן זה כלי חשוב מאוד מאוד, לטובה, אבל גם חשוב להישמר לא להזיק איתו, בשלב הזה – ובכל שלב בטיפול או כל סוג טיפול או מקרה שיגיע.
• שלב ההשלמה כאמור הוא הכי קשה ומסוכן, עיקר העבודה תהיה לתת את החוויה של 'עימו אנוכי בצרה' (ודברנו כיצד להגיע להרגשה פנימית כזו – כדי לשדר אותה החוצה) ולהקדיש זמן להקשיב היטב לכל החוויות והרצון לשתף ולחלוק, גם אם זה בא לעת עתה על חשבון הבניה האישית או תהליכים אחרים שאנחנו באמצע. אם אפשר להמשיך אז מצוין גם אם זה יהיה משפט אחד או שניים במהלך הפגישה, כיוון שחשוב לשמור על גחלת העשייה ושלא תהיינה נסיגות, אבל חובה לראות כל פעם בשעת מעשה מה הכי נחוץ. האינטואיציה היא הכלי החשוב ביותר.
• בשלב הזה צריך מאוד להיזהר מחוויית הזדהות עם הכאב של המתמודד. כן להיות שותפים לכאב, לגלות אכפתיות והבנה לכאב ולהתמודדות, ואהדה למאמצים לשמור את הראש מחוץ למים ולא לטבוע – אבל חשוב מאוד להמשיך לשמור על גבולות. גבולות של זמן הפגישה, של צורת ההתנהלות ודרך התקשורת המקובלת. חשוב לא לחרוג מהכללים ו'מהחוזה' שנכתב בין המטפל למטופל, לא להאריך פגישות – אלא אם כן זה צורך ממש דחוף ורק באופן חד פעמי, לא ליצור פגישות נוספת שלא מן המניין – אלא אם כן כאמור זה ממש דחוף וחריג ולא קבוע, לא ליצור תקשורות החורגות מהפגישות (התכתבויות, שיחות ליליות ארוכות וכדו') מעבר כמובן למקרי מצוקה וכדו'.
  הכאב יכול להיות ללא גבול, ואם ניתן משענת חופשית זה ינוצל מאוד יכביד מאוד יקלקל את הקשר, יכול לגרום למתמודד מבוכה ובושה שהוא מכביד ומציק – וגם לא בטוח שתמיד זה נחוץ וחשוב לו כמו שהוא טוען ולכן גם אם ניתן את זה – לא בטוח בכלל שזה יביא לו תועלת אמיתית וכמובן קרוב לוודאי שהוא לא יעריך את זה באמת.
• מה שדובר שהטלפון צריך להישאר פתוח מסביב ליממה – זה לא בשביל שיחות הרגעה עד הבוקר אלא למקרה חירום שבו צריך לדאוג שלא יפגע בעצמו, או שצריך עזרה רפואית, או לוודא שלא יהיה לבד אלא בחברת אנשים קרובים, אבל לא בשביל להפוך להיות 'אוזן קשבת' קבועה שבהתחלה זה עשוי להרגיש כמו מצווה גדולה והצלת נפשות ובסוף יתברר שלא תרם באמת שום דבר אמיתי אבל כן קלקל את התהליך המקצועי. המטפל לא יכול להיות גם קטר להתקדמות וגם משענת קבועה במקביל. זה פשוט לא הולך ביחד. וגם אסור שזה ילך ביחד. חשוב להציב גבולות ולעשות הפרדה, גם אם יש זמן / רצון / אכפתיות גדולה. בסופו של דבר זה מזיק ולא תמיד רואים את זה בהתחלה.
• חשוב לעודד סביבה תומכת עד כמה שאפשר: משפחה, חברים וכדו' שהמתמודד יוכל לדבר ולשתף על רגשותיו ומצבו כדי שיכילו את חוויותיו ואת התנהגותו וצרכיו. לפעמים המטפל יצטרך לערוך איתם שיחה כדי לוודא שהם מבינים את המצב לקראת מה זה הולך כדי שיהיו שם עבור המתמודד ברגעים הקשים.
• בשלב ההשלמה ייתכן ויהיו הבעות כאב, התרסות כלפי ההורים / הקב"ה / חז"ל / גדולי ישראל / הממסד וכדו' וצריך להיות שם, לדעת להכיל, כן לשמוע – לא לקבל, כן להבין מאיפה זה בא ולכבד את זה – אבל לא להסכים בשום אופן עם הדברים אך גם באותה המידה לא להביע בשום אופן התנגדות לנאמר – וכל זה נעשה בעיקר בשפת הגוף וכדו'
• ייתכן שיהיו שאלות, אפילו שאלות קשות ביחס לאמונה בה', ביחס לדרך הראויה לנהוג, ביחס להשקפה, למגזר, לרבנים, לדרך החינוך וכדו' – ראוי לתת לגיטימציה לכל שאלה, ובעיקר לכאב שגורם להצפת השאלות מהסוג הזה. לא לזלזל חלילה ולא לבטל את השאלות (גם אם הן נראות כפירה ממש) לא תמיד חובה לתת תשובות, וגם לא תמיד באמת מצפים לתשובות.
• כאשר ישנה ציפייה לתשובה ראוי לעשות מה שניתן כדי לענות בצורה הכי ישרה מדויקת ושתתיישב על הלב. אסור לעוות להטעות או להמציא תשובות. אי אפשר לעבוד על כוחות הנפש, ומצד שני 'האור שבה מחזירה למוטב' – ועצם קבלת תשובה תורנית רוחנית אמיתית ונכונה – גם אם היא נתפסת לא משכנעת או מוצדקת יחסית לכאב – משפיעה בצורה מדהימה (צריך הרבה שיקול דעת איזו תשובה מתאימה) גם אם לא תמיד מצליחים להבין מדוע זה משפיע כל כך טוב / חזק, אבל זה הסוד בסוגיה של: "יראת ה' מקור חיים" אבל עדיין לא למדנו את זה.
• שלבי הטראומה הם עדינים והמצב הנפשי שברירי מאוד וכל דחיפה או כל זירוז שנעשה באופן מלאכותי הוא מסוכן מאוד ויכול לשבור את רוחו של המטופל, לייאש אותו, לקחת ממנו את המשענת היחידה שמחזיקה אותו בחיים ונותנת לו טעם (–גם אם מדובר בטעם רע ומזיק) וממילא לסכן את בריאותו הפיזית או הנפשית או לסכן את חייו במקרה הרע – ובמקרה החמור קצת פחות לגרום לו להיאחז בזה בכח רב יותר מלפני כן. המטרה שלנו ליצור לו – יחד איתו תחליף, משענת חדשה – שכאשר הוא יחוש שהוא מסוגל לאמץ את המשענת החדשה ולוותר על הישנה הוא יעשה את זה מיוזמתו.
• כאמור שיח מהיר או מוקדם על ההתרחשויות, שיחזור האירועים, כניסה אליהם ויצירת זרז להצפות רגשיות כשהמתמודד לא ערוך, לא מוכן או מסכים לכך ולא מודע מראש להשלכות של זה יכולה להיות מזיקה ואף מסוכנת. הצפה של ההתרחשויות תפתח מן הסתם תיבת פנדורה, או כמה כאלה, והוא יכול לחוות חוויות שלא ידע שקיימות בכלל כמו שנאה עזה, רצון לנקמה אכזרית, כאב אין סופי, תחושות אשמה קשות והוא יצטרך להתמודד עם זה ולכן הוא צריך להגיע למצב הזה כאשר הוא בשל וערוך ומוכן לכך.
• חשוב לאפשר למצות את הכאב עד תום. לא לנסות לעצור את זה מוקדם מרוב רחמים. הכאב והאבלות עלולים להיות קשים מאוד כך שעדיף לסיים עם זה בפעם אחת ולא לגרור את זה על פני תקופה ארוכה שבכל פעם ייפול אסימון חדש וממילא ייווצר שוב ושוב מצבים של השלמה ואבלות – שיעכבו את החלק החמישי של ההתחלה מחדש.
• חשוב מאוד להיזהר לא לתת תחושה שמה שקרה הוא לא כל כך נורא – אם המתמודד חש שזה כן נורא (בהנחה שאין כאן הגזמות או אינפלציה של תחושות). זה נורא מאוד, והוא עבר ריסוק ועד שהוא כבר נמצא במצב של מוכנות נפשית להשלים עם מה שעבר – אסור לנסות לצמצם לו את זה או ליצור אשליה שזה לא כל כך חמור או קשה. זה קשה מאוד ואין אף אחד בעולם שיכול לחוות את זה במקומו או לקחת ממנו את הסבל. זה הסבל שלו, הוא צריך וחייב להכיר בו, לקבל את זה ולהתמודד עם זה בעצמו, להשלים ולהתאבל.
• מאוד חשוב להקפיד לכל אורך הדרך להיות עם יד על הדופק שהשיח לא יגרום להתחפרות בכאב ושקיעה במדמנה של עצב, רחמים עצמיים, מסכנות ואומללות.